אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עא 3256/01

פסק-דין בתיק עא 3256/01

תאריך פרסום : 29/08/2006 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
3256-01
15/06/2006
בפני השופט:
1. יהושע גרוס סגן נשיא אב"ד
2. אסתר קובו
3. מיכל רובינשטיין
4. לפני:


- נגד -
התובע:
האוניברסיטה העברית בירושלים
עו"ד לירז
הנתבע:
1. וינבך מרים
2. אקרמן חנה

עו"ד שולביץ
פסק-דין

השופטת מיכל רובינשטיין:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט דן מור), בת"א 75392/00, אשר דחה את תביעת המערערת לפינוי המשיבה 2 מדירה שבבעלותה, בצירוף הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

רקע עובדתי

1.   המערערת הינה בעלת מרבית זכויות הבעלות בבנין שבגוש 7085 חלקה 70 ברחוב מרמורק 24, תל אביב. אחת הדירות במבנה זה, שהינה דירת חדר, הושכרה לגב' חנה אקרמן, המשיבה 2 (משיבה פורמלית בערעור זה) בתאריך בלתי ידוע הקודם לשנת 1960. בשלב מסוים הפכה המשיבה 2 לדיירת מוגנת מכוח החוק.

2.   בשנת 1960 נולדה למשיבה 2 בת בשם מרים אקרמן, היא המשיבה 1 בערעור זה. בשנת 1964 עזבה המשיבה 2 את הדירה ברחוב מרמורק ועברה להתגורר ברחוב סמוך, קריית ספר, בתל אביב. המשיבה 1 נותרה לגור בדירה נשוא הערעור ולטענתה היא מתגוררת בה עד היום.

3.   ביום 26/7/00 הוגשה על ידי המערערת תביעה לסילוק ידן של שתי המשיבות מן הדירה האמורה. אפוטרופסה של המשיבה 2 (שהינה חסויה הנמצאת במוסד סיעודי) הודיע כי אין בכוונתו להתגונן ובהתאם ניתן פסק דין המורה על פינוי. באשר למשיבה 1, נטענו על ידי המערערת שתי טענות מרכזיות: האחת, כי אין לה כל זכות בדירה מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 ( להלן - חוק הגנת הדייר או החוק, בהתאמה) או מכוח כל חוק אחר ועל כן עליה לפנותה. לחילופין נטען, כי גם אם יקבע כי למשיבה זכות בדירה, יש למערערת מספר עילות לפנותה: נטישה, שיפוץ הדירה ללא הסכמת הבעלים ואי תשלום דמי שכירות במשך שנים רבות.

באשר לנטישה נטען, כי לאחר נישואיה של המשיבה 1 בשנת 1994 היא עברה להתגורר בחיפה יחד עם בעלה הטרי. כתמיכה לטענה זו צורף דו"ח חוקר אשר ביקר בדירה מספר פעמים בשנת 1994 ודיווח כי היא נטושה, וכן שני אישורים, האחד מקופת חולים מאוחדת, לפיו בין השנים 1992-1995 היתה רשומה המשיבה כחברה בסניף בחיפה, וכן אישור מנהל אוכלוסין, לפיו בין השנים 1994 - 1995 היתה כתובתה של המשיבה רשומה בעיר חיפה.    

4.   המשיבה 1 טענה כי היא בעלת זכות חוקית בדירה מכוח הוראת סעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר, המעבירה את זכות הדייר המוגן לילדים אותם זנח ושהתגוררו בדירה ששה חודשים לפחות עובר לזניחה. לטענת המשיבה 1 בתצהירה, כשהיתה בת 4 שנים בלבד, עזבה אמה, נצולת שואה אשר לא היתה בריאה בנפשה, את משפחתה ועברה להתגורר ברחוב סמוך יחד עם גבר אחר. צוין, כי האם אמנם נשארה בקשר עם המשיבה 1 אולם לא יכולה היתה לטפל בה באופן רציף, ולאור העובדה שאביה היה יורד ים ולא נכח בבית באופן קבוע (וכן נפטר בתאונה בשנת 1970) מי שטיפל במשיבה בפועל היה בן דודה, מר יעקב בנדר. עוד טענה המשיבה 1, כי מעולם לא נטשה את הדירה. אמנם לאחר החתונה נסעה באופן קבוע לבקר את בעלה בחיפה אך זאת לתקופות זמן קצובות וקצרות בלבד. בהמשך עברו השניים להתגורר בדירה בתל אביב, ומשנכנס בעלה למאסר המשיכה המשיבה להתגורר בדירה זו בגפה עד ליום הגשת התביעה.

כחיזוק לטענותיה אלה הגישה המשיבה תצהיריהם של שני עדים - מוכרים בחנויות ברחוב מרמורק, אשר מתצהיריהם עולה כי המשיבה 1 שהתה לאורך כל השנים בדירה, כולל בשנים 1994 - 1995, ולא נטשה אותה.

פסק הדין של בית משפט השלום

5.   בית משפט השלום דחה את תביעת המערערת על כל ראשיה.

ראשית, נקבע כי למשיבה 1 קיימת זכות כדיירת מוגנת בדירה. זכות זו קנתה המשיבה מכוח סעיף 22 לחוק הגנת הדייר, בין אם בשל כך שאביה 'שנזנח' על ידי האם הפך להיות דייר מוגן בהתאם להוראת סעיף 22(א) לחוק, ולאחר שנפטר עברה הזכות למשיבה כבתו בהתאם לאמור בסעיף 27 לחוק, ובין אם בשל זניחת האם את המשיבה עצמה, בהתאם להוראות סעיף 22(ב).

לעניין זה נקבע, כי האם הפסיקה לטפל במשיבה באופן מלא ושוטף ובגין מצבה הנפשי לא יכלה להמשיך להתגורר עם המשיבה ולטפל בה, ועל כן ענייננו בזניחה של ממש, דהיינו ניתוק מעשי של קשרי המשפחה. אין בביקורים ההדדים בין האם לבת כדי לשלול את עצם הזניחה. המשיבה נותרה להתגורר בדירה נשוא התביעה ואילו דירתה של האם לא היתה פתוחה בפניה למגורים באופן רצוף וקבוע. עוד צוין, כי האם לא פעלה מתוך דאגה לטובת ילדיה עת עזבה את הדירה, והמערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מדובר במקרה זה בהעברה מודעת ומכוונת של זכות הדיירות לאחר. באשר לתעודת משרד הפנים שהוגשה מטעם המערערת ואשר הוכיחה כי בין השנים 1972 - 1988 היתה המשיבה רשומה בכתובת האם (רחוב קריית ספר), קבע בית המשפט, כי אין בראיה זו דבר, שכן משנפטר האב בשנת 1970 ההנחה היא כי הבת תהיה רשומה במשרד הפנים  בכתובתה של האם. בפועל מי שטיפל במשיבה, על פי עדותה, היה בן דודה הגדול ממנה, והיא נשארה לגור כל השנים בדירה, כפי שעולה מעדותו של העד מנחם כהן, שניהל את חנותו ברחוב מרמורק כבר בשנות ילדותה של המשיבה.

6.   משקבע את זכותה של המשיבה בדירה, עבר בית המשפט לדון בשלוש עילות הפינוי שהעלתה המערערת. באשר לעילת הנטישה נקבע, כי בהתאם לעדותה שהיתה אמינה על בית המשפט, לא נטשה המשיבה את הדירה במובנו של חוק הגנת הדייר, גם לא לאחר נישואיה בשנת 1994 - אמנם היא היתה מצויה גם בדירתו של בעלה בחיפה, אולם תמיד הקפידה לשוב לדירה בתל אביב ולנהל גם משם את חייה, ובשלב מסוים אף עברו בני הזוג לגור בדירה בתל אביב. לעדות זו מצא בית המשפט חיזוק בעדותו של בעל המכולת ברחוב מרמורק, מר בכור, שציין כי בתקופה האמורה היו למשיבה נסיעות של מספר ימים עד שבועיים, במהלכן היתה מוסרת לו את מפתחות הדירה ולאחר מכן היתה חוזרת וממשיכה במגוריה בדירה.

טענות הצדדים

7.    המערערת טוענת, כי לא היה מקום להתייחס לזכויות האב בדירה - זכות עצמאית כזו כלל לא נטענה על ידי המשיבה, והועלתה מיוזמתו של בית המשפט במסגרת פסק הדין, מבלי שהתאפשרה הבאת ראיות. בנוסף, לא ברור עד כמה היה האב נוכח בדירה - גם על פי עדות המשיבה היה האב יורד ים אשר שהה בבית באופן אקראי, ומעדות השכן מנחם כהן עלה כי הוא הכיר את כל המשפחה מלבד את האב.

8.   באשר לזכויות המשיבה בדירה, קביעתו של בית המשפט בעניין זה הינה מוטעית משתי בחינות - ראשית, נטל ההוכחה בעניין זה איננו מוטל על המערערת אלא על המשיבה דווקא. המשיבה, טוענת המערערת, לא הוכיחה כראוי את נסיבות עזיבת האם את הבית ואת הנסיבות המשפחתיות שהיו באותה עת. גירסתה בעניין זה נשענת על עדותה, שהיתה במהותה עדות שמיעה כיוון שהיתה בת 4 בלבד עת עזבה האם את הבית. המשיבה יכולה היתה לתמוך גירסתה בעדויות חיצוניות של אחיה ובן דודה המבוגרים ממנה, אולם הדבר לא נעשה. 

בנוסף, גם מעדותה של המשיבה עולה, כי האם לא זנחה אותה במובן בו פורשה "זניחה" בפסיקה, ועל כן האופן בו יישם בית המשפט את עובדות המקרה במסגרת משפטית זו הינו מוטעה.

9.   לחילופין, טוענת המערערת, כי הוכחה גם נטישת הדירה ע"י המשיבה לפחות משנת 1992 - זאת הן בהסתמך על דו"ח החוקר יוסף חן משנת 1994 והן על רישומי קופת חולים מאוחדת ומשרד הפנים כאמור לעיל.

10.   המשיבה טוענת, כי המערערת לא יכולה להסתמך על עילת הנטישה, שכן במחדליה היא  ויתרה על עילה זו. כן מדגישה המשיבה כי בית המשפט נתן אמון מלא בגירסתה ודי בכך כדי לקבוע ממצאים עובדתיים, מה עוד שעדותה של המשיבה נתמכה גם בעדותו החיצונית של השכן, מר מנחם כהן, שהכיר את משפחתה מאז היתה ילדה.

11.   עוד טוענת המשיבה, כי בית המשפט היה רשאי לקבוע על סמך חומר הראיות שהצטבר בפניו, כי האב רכש זכויות בדירה מכח 'זניחה', וזאת גם אם טענה זו לא נטענה ע"י המשיבה עצמה. 

דיון

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ