השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה
:
1. שני הערעורים שהדיון בהם אוחד, הם בקשר לפס"ד של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט מנחם רניאל) מיום 1/2/06 במסגרת ת"א 24821/01. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לליקויי בניה בדירה שרכשה הגב' אביבה קורן מאת ה"ה פרנקל, שעל פי הנטען, חלות על מכירת הדירה הוראות חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן:
חוק המכר-דירות
).
הרקע וההליכים הקודמים
:
2. בין הגב' אביבה קורן ומר מאיר קורן, מי שהיה באותה עת, בעלה, לבין מירה ויחזקאל פרנקל (להלן:
ה"ה פרנקל
או
המשיבים
), נערך ביום 28/11/94 זכרון דברים לרכישת דירה בת 5 חדרים, הנמצאת בצידו המערבי של מגרש 97, והידוע בחלקה 4,6 בגוש 8407 (להלן:
הדירה
). המשיבים התחייבו להשלים את בנייתה. התמורה הועמדה על סכום של 160,000 דולר (להלן:
זכרון הדברים
). בנוסף לזכרון הדברים, חתמו אותם צדדים על חוזה מכר לגבי אותה דירה, ביום 12/02/1995, לפיו התחייבו לבנות, להקים ולמכור את הדירה על-פי ההסכם,
התוכניות והמפרט שצורפו לחוזה והיו חלק בלתי נפרד ממנו (להלן:
החוזה
)
. התמורה על-פי חוזה המכר, הועמדה על סכום של 120,000 דולר ארה"ב.
3. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלת אחריותם של ה"ה פרנקל בבניית הדירה, מצב הדירה בעת עריכת הסכמי המכר ובחובתם של ה"ה פרנקל לשאת בעלות התיקונים.
לצורך הוכחת שיעור הנזק הגישה הגב' קורן חוות דעת מטעמה, ואילו ה"ה פרנקל, לא הגישו חוות דעת מטעמם במועד. בית המשפט נעתר למספר בקשות להארכת המועד להגשת חוות דעת מטעמם. למרות האמור לא הוגשו חוות הדעת, ומשחזר מר פרנקל וביקש להגיש חוות דעת במועד מאוחר, נדחתה בקשתו. בית המשפט גם לא מינה מומחה מטעם בית המשפט לעניין זה, ופסק הדין ניתן בהסתמך על חוות הדעת שהוגשה מטעמה של גב' קורן.
פסק-הדין של בית משפט קמא
:
4. בפסק הדין שניתן, קבע בית המשפט, כי עם חתימה על החוזה, לא בוטל זכרון הדברים. למרות שזכרון הדברים לא הוזכר בחוזה, קבע בית המשפט, שהמסקנה המתבקשת היא, שזכרון הדברים אומץ לצד החוזה, וכי בכול מקרה הוא "חי" במקביל אליו. לפיכך, למרות שהמפרט לא צורף לחוזה, אלא צורף לזכרון הדברים, הרי שהוא מסמך מחייב, כחלק מהסכמי המכר.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי למרות הפער המשמעותי של
התמורה המוסכמת, בין שני ההסכמים, הרי שיש לראות את זכרון הדברים כ"הסכם האמיתי", וזאת בין היתר בהסתמך על עדותה של גב' קורן, שהייתה אמינה בעיניו.
עוד קבע בית המשפט, כי בעת רכישת הדירה - קרי; מועד חתימה על זכרון הדברים (28/11/94) ומועד חתימה על החוזה (12/2/95) - לא הסתיימה בנייתה של הדירה, וכי על מכירתה חל חוק המכר-דירות. מכאן, עולה אחריותו של מר פרנקל כ"
קבלן בנייה" לתקן את ליקויי הבנייה שהתגלו או לשאת בתמורתם.
כמו כן דחה בית משפט השלום את טענת מר פרנקל כי התביעה התיישנה, מאחר שזו הוגשה לאחר תום תקופת האחריות על פי סעיף 4 לחוק מכר דירות, וקבע כי התביעה הוגשה בתקופת ההתיישנות, הנקובה בחוק ההתיישנות, שהוא ההוראה המחייבת למניין הגשת תביעה בגין הנזקים שנגרמו בתקופת האחריות.
5. כאמור, בהתייחס לליקויי הבנייה בדירה, הוגשה מטעם גב' קורן, חוות דעת מומחה (אינג' יוסף ליברמן, אבן פינה - הנדסה אזרחית) ואילו ה"ה פרנקל לא הגישו חוות דעת מטעמם במועדים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ומשלב מסוים לא נעתר עוד בית המשפט להארכת מועד להגשתה (ראה החלטה מיום 6/7/05). בקשת רשות שהוגשה על ידם בנושא זה (בר"ע 1083/05) נדחתה אף היא.
לאחר פירוט, כלל הליקויים שבגינם הוגשה התביעה, ואשר נכללו בתקופת ההתיישנות, קבע בית משפט השלום כי שיעור הנזק עומד על 94,096 ש"ח בצירוף מע"מ נכון ליום 22/11/99.
טענות בעלי הדין בערעור
:
6. בע"א 3210/06, ערעור שהוגש על ידי ה"ה פרנקל הועלו טענות שונות, המתייחסות לכלל המחלוקות שהיו בבית משפט השלום. במסגרת הדיון לא עמד עוד בא כוחם על הטענות האחרות ומיקד את טיעוניו בשיעור הפיצוי המתחייב, במיוחד בהיות חוות הדעת מטעם גב' קורן מוגזמת מבחינת הסכומים שהוזכרו שם.
בע"א 3217/06 טענה גב' קורן, כי משהוגשה חוות הדעת מטעמה, בהעדר חוות דעת נגדית ומאחר שבית המשפט הסתמך על חוות הדעת שהוגשה על ידה, הרי שבית המשפט היה צריך לאמץ את כל הסכומים שהוזכרו שם, לרבות סעיפים, כגון: "סעיף שונות", על שני הסכומים שהזכיר המומחה, ולא רק סכום של 7,500 ש"ח. בנושא זה אף הגישה גב' קורן בקשה לתיקון טעות קולמוס, ובית משפט השלום דחה את הבקשה. הוא הדין לגבי סוגי ליקויים אחרים כמו, ריצוף, הוצאות עלות פינוי וכיוצ"ב לרבות הוצאות המומחה ושיערוך הסכומים.
דיון ומסקנות
:
7. כאמור, יש למקד את הערעורים בשאלת סיווג הליקויים ושיעורם, ככל שאלה נקבעו על ידי בית משפט קמא ובעיקר בנושא שיעור הנזק.
בתביעה שעניינה ליקויי בנייה, ובמיוחד כאשר בית המשפט נדרש לקבוע את שיעור הנזקים בגינם, ככלל, לא די בחוות דעת אחת המוגשת מטעמו של בעל הדין. הידיעה בנושאים אלה, אינה גדר של "ידיעה שיפוטית", וכאשר אחד מבעלי הדין גורם להארכת דיון שלא לצורך, "הסנקציה" המתבקשת, ככלל, אינה יכולה להיות על דרך של הסתמכות מלאה על חוות הדעת שהוגשה מטעמו של אחד מבעלי הדין, במיוחד כאשר הצד האחר - הגם שלא חקר חקירה נגדית את המומחה - עמד על הגשת חוות הדעת מטעמו ואף הגיש בקשת רשות ערעור בנושא (בקשה שאמנם נדחתה).