ע"א
בית המשפט המחוזי נצרת
|
3162-03
04/01/2005
|
בפני השופט:
1. כב' הנשיא [בפועל] מנחם בן דוד - אב"ד
2. כב' סגן הנשיא נסים ממן
3. אברהם אברהם
|
| - נגד - |
התובע:
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
עו"ד הוד סוקול
|
הנתבע:
1. נמימי זהבה
2. נמימי איתן
עו"ד מ. אלוני ואח'
|
| פסק-דין |
משיבה מס' 1 (להלן: "
המשיבה") הינה כלתו של משיב מס' 2 (להלן יקרא: "
המשיב"). היא ילידת 1963, נשואה לבנו של המשיב ואם ילדיו.
בתאריך 5/4/96, בשעות הערב, התארחו המשיבה, בעלה וילדיהם בביתו של המשיב. במהלך הביקור היא נכנסה לתומה למטבח ולפתע החליקה שם ונפלה אפיים ארצה. (להלן יקרא הארוע האמור
"התאונה"). בתובענה כאן תובעת המשיבה פיצוי בגין הנזקים וההוצאות שאונו לה כתוצאה מהתאונה. תביעתה מופנית כנגד חותנה, המשיב וכנגד המבטחת שלו, שהינה המערערת.
כיום אין עוד מחלוקת שהמשיבה החליקה על שלולית מים שנקוותה במטבח סביב מתקן מי שתיה שמוצב שם. (להלן יקרא
"המתקן").
המערערת הינה חברת ביטוח ולאחר התדיינות שהיתה בינה לבין המשיב, במהלך הדיון בתובענה, שוב אין מחלוקת כי היא ביטחה את אחריותו של המשיב לאירועים מעין אלה. במהלך הבירור המשפטי מונה בהסכמה מומחה רפואי, ד"ר רופמן, אשר קבע כי למשיבה נותרה כתוצאה מהתאונה נכות רפואית, בתחום האורטופדי, ששיעורה 10%.
לאחר שהוכרעה המחלוקת בין המשיב למערערת בסוגיה הביטוחית, עבר בית המשפט לברר את התובענה העיקרית. בעלי הדין נחלקו הן בשאלת אחריותו של המשיב לאירוע התאונה והן באשר
לשיעור נזקיה של המערערת.
לאחר ששמע ובחן את ראיותיהם של בעלי הדין וטיעוניהם, קבע בית משפט קמא שהמשיב התרשל כאן כלפי המשיבה ולפיכך עליו לפצותה, (ובעקבותיו המערערת), בגין נזקיה וזאת בניכוי אשם תורם שבחר לייחס למשיבה בשיעור של 15%.
את שיעור נזקיה של המשיבה אמד בית משפט קמא בסך של 89,504 ש"ח ולאחר שניכה את שיעור האשם התורם שבחר לייחס לה חייב את המשיב והמערערת לשלם לה פיצוי בסך של 76,078 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את ערעורה הנוכחי ובו היא תוקפת את קביעותיו של בית משפט קמא הן בשאלת החבות והן בשאלת שיעור הנזק.
ב"כ המשיבה מבקש להשאיר על כנן את כל הקביעות שבפסק הדין.
על פי החלטתנו הגישו ב"כ בעלי הדין בכתב את טיעוניהם וסיכומיהם ולאחר שאלה בפנינו נעבור עתה להכריע הדין.
כבר בפתח דברינו נאמר כי לא ראינו לשעות לערעורה של המערערת ובדעתנו לדחותו אם כי לא בהכרח שותפים אנו לכל הנמקותיו של בית משפט קמא.
בא כח המערערת קובל בטיעוניו על כך שבית משפט קמא לא קבע למעשה, כפי שצריך היה לקבוע (לשיטתו) משהטיל חבות על המשיב, במה וכיצד הוא חטא והתרשל. אם ניתן להבין מפסק הדין, כך הטוען, שהמשיב נמצא רשלן בשל מיקומו של המתקן שהיה מוסתר בפינת המטבח, הרי אין בכך כדי להוות רשלנות.
לדידנו וגם אם לא קבע ולא פירט בית משפט קמא במה התרשל המשיב עדיין אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות לאירוע וזאת מכוח הקביעות, הממצאים וההנמקה המשפטית שנציג להלן ואשר מעוגנים כולם בחומר הראיות המונח בפנינו.
בפתח הדברים נציין מספר קביעות עובדתיות ומשפטיות נוספות ששוב אינן שנויות במחלוקת. כיום מוסכם על הכל כי המשיבה החליקה על שלולית מים שנקוותה מתחת למתקן במטבח והיא, השלולית, חרגה מתחומי ההיטל האנכי של המתקן כ-20 עד 30 ס"מ אל תוככי המטבח. על שלולית זו החליקה המשיבה ומעדה. מקורם של המים הוא במתקן עצמו, (ראה על כך את סעיף 6 לעיקרי הטיעון של המערערת). על חובת הזהירות המושגית של המשיב כלפי המערערת איש לא חלק ובסופו של יום לא חולק ב"כ המערערת גם על חובת הזהירות הקונקרטית שהמשיב חב כלפי המשיבה.
מסקנה אחרונה זו הינה פועל יוצא מהודאתו של ב"כ המערערת בסעיף 4 לעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו שם אנו מוצאים את הדברים הבאים:
|
"אין מחלוקת, כי שלולית מים על רצפת דירת מגורים יוצרת סכנה בלתי רגילה ובלתי טבעית".
|
(בכך שונה ענייננו תכלית שינוי מההלכה שנפסקה בע"א 371/90, סובחי נ. רכבת ישראל, עליו נסמך ב"כ המערערת שהרי אותו פסק דין הושתת על הקביעה שבנסיבותיו של אותו אירוע מציאותו של חומר ההחלקה במקום העבודה היה "טבעי" ואף היה בגדר "סכנה רגילה וסבירה", כך קביעת בית המשפט שם. פסק הדין האמור פורסם בפד"י מז (3) עמ' 351).