א. אנו סבורים שפסק דינו של כב' בית המשפט קמא מבוסס ומנומק היטב, ואין כל עילה להתערבותנו בקביעותיו, במסקנותיו ובשיעור הפיצויים אשר קבע, למעט שגגה אחת שנפלה בפסק-הדין ואשר היא גלויה על פני הפסק, כמתואר להלן.
ב. המערער, יליד 1963 (בן 42 כיום), נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 26/04/99.
מספר מומחים רפואיים נתמנו לקביעת נכותו של המערער עקב פציעתו בתאונת הדרכים, ובהם פרופ' מ. סודרי, בתחום האורתופדי, שקבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין השפעה קלה של כושר הפעולה בצוואר, 5% נכות לצמיתות בגין חיבור גרוע בשבר האולנה, וכן 10% בגין צלקות.
מומחה רפואי שבדק את המערער בתחום הנפשי, ד"ר פ. וייל, המליץ על נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום זה.
ג. אין מחלוקת על כך שנכותו הרפואית המשוקללת של המערער היא בשיעור של 27%. בבואו לשקול את טענות הצדדים לעניין גובה אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית של המערער כתב כב' השופט קמא את הדברים הבאים, בסעיף 4 של פסק דינו:
"..... כידוע נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית. בנסיבות לאחר ששמעתי העדויות בתיק והתברר כי התובע עובד באטליז שפתחה אשתו.... וכן לאחר שלקחתי בחשבון את שנאמר בחוות דעת המומחה ד"ר וייל בנוגע לספק שהתעורר אצלו לגבי אמינות התלונות מצד המערער בתחום זה, העובדה כי המערער שוחרר משירותו בעיקר בשל בעיות בתחום הנפשי, שאינן קשורות לתאונה
ובשים לב לנכות בשיעור של 5% בתחום האורטופדי (מעבר לנכות בשיעור של 10% בגין הצלקת שאינה תפקודית)
כאמור בחוות דעתו של פרופ' סודרי, נראה כי קביעת נכות תפקודית בשיעור של 10% הכוללת את שני התחומים תהיה צודקת בנסיבות העניין" (ההדגשה שלנו).
ד. מעיון בקטע המצוטט עולה שכב' השופט קמא קבע כי מתוך 27% הנכות הרפואית, הנכות שנקבעה בגין הצלקות (10%) איננה תפקודית.
בגין שני התחומים הנותרים: האורתופדי והנפשי, קבע כב' השופט קמא נכות תפקודית כוללת בשיעור של 10%, כשבית המשפט מציין:
"ובשים לב לנכות בשיעור של 5% בתחום האורתופדי".
בעניין זה נראה בעליל ששגגה נפלה בפסק-הדין שהרי הנכות האורתופדית שקבע הפרופ' מ. סודרי היא בשיעור של 5% בגין הפגיעה בצוואר, ובנוסף 5% נכות בגין חיבור גרוע של השבר באולנה, משמע, הנכות האורתופדית הכוללת היא בשיעור של
10%
(וליתר דיוק 9.75%),
ולא
5% כפי שנכתב בפיסקה 4 של פסק-הדין.
ה. הנכות האורתופדית שנקבעה למערער בגין הפגיעה בצוואר (מחמת שבר של הלמינה בחולייה הצווארית החמישית), ובגין השבר בשליש המקורב של עצם האולנה משמאל, היא בעלת משמעות תפקודית, בשים לב לגילו של המערער (כבן 36 ביום התאונה), ונתוניו האישיים.
על כך יש להוסיף מחצית מתוך 10% הנכות הנפשית, מנימוקים שפירט בית משפט קמא בפסק דינו.
ברי, שאלמלא ציין כב' השופט קמא (מתוך שגגה) שנכותו של המערער היא בשיעור של 5% בתחום האורתופדי, היתה נקבעת למערער נכות תפקודית כוללת בשיעור של כ- 15% לערך, דהיינו, 10% נכות אורתופדית, ועוד מחצית מן הנכות הנפשית (10%) שקבע הד"ר פ. וייל בחוות דעתו.
ו. להעלאת שיעורה של הנכות התפקודית מ- 10% ל- 15% (לערך) יש השלכה על סכום הפיצוי המגיע למערער בגין הפסד השתכרות לעתיד.
כב' השופט קמא העריך את סכום הפיצוי המגיע בראש נזק זה בסך של 100,000 ש"ח, אך נוכח העלאת שיעורה של הנכות התפקודית, לפי המוסבר לעיל, סבורים אנו שראוי להעמיד את הפיצוי המגיע למערער בגין הפסד השתכרות לעתיד, על הסכום של 140,000 ש"ח (משמע, תוספת בסכום של 40,000 ש"ח), וזאת נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא.
לא ראינו מקום לשינוי שיעורו של הפיצוי בהתייחס לתקופת העבר הואיל ולא שוכנענו שסכום הפיצוי שנפסק בגין תקופת העבר יש בו כדי לקפח את המערער.
ז. נתנו דעתנו לכל טענותיו של ב"כ המערער כמפורט בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטיעונים בעל-פה שהתקיימו בפנינו ביום 01/11/05, אך לא ראינו מקום להתערב בכל שאר הקביעות והמסקנות אשר בפסק דינו של בית משפט קמא.
התוצאה מכל האמור לעיל, היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית בלבד, במובן זה שאנו מחייבים את המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערער סכום נוסף של 40,000 ש"ח (מעבר לסכום שנפסק בפסק דינו של בית משפט קמא), בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד פסק דינו של בית משפט קמא (14/10/04) ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן תשלמנה המשיבות למערער סכום נוסף של 1,158 ש"ח (נכון ליום 30/11/04) בגין אגרת הערעור.