השופט י' כהן:
א. הקדמה ורקע
1. שני ערעורים לפנינו, שעניינם אחד, ולפיכך נעתרנו לבקשתם המשותפת של ב"כ הצדדים ודנו בהם במאוחד, וכך אף פסק דין זה יהיה משותף לשניהם.
2. עניינם של הערעורים בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 28.11.98 בשעה 01:30 בלילה, בעת שהמערער, האשם פתפות (להלן - "
פתפות"), וחבריו סלאח חואלד (להלן - "
חואלד") ומרק וייזבוך (להלן - "
וייזבוך"), נסעו בכלי רכב צבאי בו נהג חואלד. המערער שנפגע בתאונה, שעל נסיבותיה וקורותיה עוד אעמוד בהמשך הדברים, עתר בתביעתו לכך שחואלד, וייזבוך ומדינת ישראל יחויבו לפצותו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו.
3. בית המשפט קמא דחה את תביעתו של פתפות שהוגשה נגד המדינה, וחילק את האחריות לתאונה באופן שעל פתפות וחואלד הטיל אחריות בשיעור 40% לכל אחד מהם, ועל וייזבוך הטיל אחריות בשיעור 20%.
פתפות בערעורו מערער אפוא על ההחלטה לפטור את המדינה מאחריות לתאונה וכן מערער הוא על שיעור האחריות שהוטל עליו, ווייזבוך בערעורו מערער אף הוא על שיעור האחריות שהוטל עליו, ולטענתו שגה בית המשפט קמא בכך שלא פטר אותו כליל מאחריות לתאונה.
4. בתחילה הגיש פתפות תביעה להכרת זכות לפי
חוק הנכים (תגמולים ושיקום)(נוסח משולב), תשי"ט - 1959, אך קצין התגמולים דחה תביעתו בקובעו, כי החבלה שנגרמה לו לא נגרמה עקב שירותו הצבאי, אלא בעת שנסע ברכב צבאי ללא רשות וללא קשר לתנאי שירותו (וראה מוצג נ/3).
פתפות הגיש ערר על קביעה זו לועדת הערר שהוקמה לפי חוק זה, היושבת ליד בית משפט השלום בחיפה, אך בשלבים המקדמיים, לאור טענות באת כוחו של קצין התגמולים, הערר נמחק לפי בקשתו של בא כוחו (דאז) של פתפות.
ב. ההחלטות עליהן מערער פתפות
5. תביעתו של פתפות לבית המשפט קמא לא הוגשה כתביעה בעילת
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - "
חוק הפיצויים"), ונראה כי מקור הדבר בהנחת בא כוחו של פתפות, שהתאונה יצאה מגדר תחולת החוק לאור הוראת סעיף 7(2) לחוק, שעניינו "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור".
רק בשלב מאוחר יחסית, לאחר שבית המשפט קמא כבר שמע ראיות ופתפות הגיש כבר את סיכומיו, ביקש בא כוחו של פתפות להתיר לו לתקן את כתב התביעה ולטעון כי התאונה היא תאונת דרכים, כמשמעות הדבר בחוק הפיצויים (וראה בש"א 1138/04).
באי כוחם של חואלד ווייזבוך לא התנגדו לבקשה, אך ב"כ המדינה התנגד לבקשה, וטעמי התנגדותו פורטו בפירוט ובאריכות. בסופו של דבר, בית המשפט קמא דחה את בקשתו של פתפות, וקבע בהחלטתו מתאריך 19.5.2004, כי "לא יתכן לבקש תיקון, שהוא בבחינת שינוי חזית מהותי והוספת עילה חדשה לגמרי, בתום שלב הראיות", ועוד קבע, כי "התרת תיקון כזה תחייב שמיעה מחדש או חקירה מחדש של עדים ואין כל בסיס להיעתר לבקשה כזו המוגשת בשיהוי רב, כשההליך למעשה כבר הסתיים חודשיים לפני הגשת הבקשה."
6. בכותרת הודעת הערעור שהוגשה מטעם פתפות, נטען כי הערעור מתייחס להחלטת בית המשפט קמא מתאריך 17.10.04, ולא נאמר כי הערעור מתייחס אף להחלטה מתאריך 19.5.04. עם זאת, בסיפא להודעת הערעור שלפנינו עתר פתפות לכך שנורה, ולו לחילופין, שהתאונה היא תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים.
כיוון שבא כח המדינה התייחס לעניין זה בעיקרי טיעונו, הנני סבור שלא יגרע מזכויות מי מהצדדים אם נראה את הערעור כערעור שהוגש אף על החלטת בית המשפט קמא שלא להתיר לפתפות לתקן את כתב התביעה ולכלול בו עילה לפי חוק הפיצויים.
ג. עניין דיוני
7. קודם שאבוא אל תוך הטרקלין פנימה, צריך שאתקין עצמי בפרוזדור, שכן על מקטרנו של כל אחד מהמערערים שלפנינו כתם דיוני קטן, ועלינו ליתן עליו את דעתנו.
החלטת בית המשפט קמא הדוחה את תביעתו של פתפות נגד המדינה, כמוה כפסק דין ככל שהדבר נוגע למדינה, שהרי היא מסיימת את ההליכים נגדה. על כן, ערעורו של פתפות על ההחלטה לפטור המדינה מאחריות לתאונה - ערעור בזכות הוא. לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לערעוריהם של פתפות ושל וייזבוך על שיעורי האחריות שהוטלו עליהם. בשני עניינים אלה החלטת בית המשפט קמא אינה פסק דין אלא, בלשוננו, "החלטה אחרת" היא. לפיכך, בשלב זה לפתפות ולוייזבוך אין זכות לערער על החלטת בית המשפט קמא בנושא שיעור האחריות שהוטל עליהם, ואם רצו לערער חייבים היו תחילה לבקש רשות לכך.
לכאורה, יכולנו לראות את ערעוריהם של פתפות ושל וייזבוך בשאלת שיעורי האחריות שהוטלו עליהם כבקשות רשות לערער, ליתן להם רשות ולדון בערעוריהם כאילו הוגשו על פי הרשות שניתנה, ואולם, הנני סבור כי הדבר לא יהיה נכון משום שבערעור שלפנינו לא התייצב בא כוחו של חואלד, ולא מצאתי אסמכתא המעידה על כך שהוזמן לדיון. אם נדון עתה בערעוריהם של פתפות ושל וייזבוך בשאלת שיעור האחריות, ונמצא לשנות מהשיעור שהוטל בבית המשפט קמא, עלול הדבר לפגוע בחואלד שלא ניתנה לו ההזדמנות לטעון את טענותיו.
8. על כן, אציע לחברי למותב כי נדון אך ורק בשאלה, האם שגה בית המשפט קמא כאשר פטר את המדינה מאחריות לנזקים שנגרמו לפתפות, בין אם לפי פקודת הנזיקין ובין אם לפי חוק הפיצויים, ואת כל השאלות הנוגעות לחלוקת האחריות בין המעורבים השונים יהיו הצדדים רשאים לעורר, אם ימצאו מקום לכך, במסגרת ערעור בזכות, שיהיו זכאים להגיש לאחר שבית המשפט קמא יפסוק את הדין.
ועתה ראויים אנו להיכנס אל תוך הטרקלין.
ד. העובדות הצריכות לעניין
9. בזמנים הצריכים לתאונה, פתפות, חואלד ווייזבוך היו חיילים בשירות סדיר, ושירתו באותה יחידה צבאית. חואלד היה נהגו האישי של סגן מפקד החטיבה, דמתקרא בראשי תיבות - "הסמח"ט". הסמח"ט החזיק במכונית צמודה מתוצרת "רנו" שניתנה לו מאת המדינה, ונוכח תפקידו הבכיר, יצאה הוראה, כי למכונית הסמח"ט מותרת הכניסה והיציאה בשער המחנה ללא צורך באישורים כלשהם. הוראה זו הייתה הוראה יוצאת מן הכלל, שכן הכלל היה, שלמכוניות אחרות אין ליתן לצאת את המחנה לאחר השעה 18:00, אלא באישור מיוחד מחדר המלחמה ("החמ"ל").
פתפות שימש כנהגו האישי של אחד ממפקדי הגדודים בחטיבה, וערב התאונה היה נתון בעונש של ריתוק למחנה בשל עבירת משמעת שביצע. וייזבוך, לעומת חבריו הנהגים, שימש כטבח במחנה.