השופט רון סוקול
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופטת הדסה אסיף, שניתן ביום 22.7.2004, בתיקים מאוחדים 5386/99 ו-2069/02. נפתח בעיקרי העובדות.
העובדות
2. המערערת 1 (להלן: "מרכז") הינה חברה העוסקת במתן שירותים רפואיים מסוגים שונים לציבור הלקוחות.המערער 3 (להלן: "מימון") הינו בעל השליטה והמנהל של מרכז. מרכז ביקשה להרחיב את פעילותה והתקשרה עם ה"ה יגאל אלחדד וד"ר עבודי זמיר בהסכם לשיתוף פעולה במסגרתו הקימו את המערערת 2 (להלן: "מוקדים"). בעלי המניות במוקדים היו מרכז וחברה שהקימו יגאל אלחדד וד"ר עבודי ששמה "אלעד ע.ב בע"מ" (להלן: "אלעד").בין מרכז לאלעד נחתמו שני הסכמים: (1) הסכם מייסדים מיום 22.6.1995, שבו הוסכם על הקמת חברת מוקדים (להלן: "הסכם המייסדים"); (2) הסכם עסקה שנחתם באותו יום, ואשר נועד להסדיר את היחסים שבין חברת מוקדים שהוקמה על-ידי הצדדים, לבין מרכז, וכן להסדיר עניינים נוספים שבין הצדדים (להלן: "הסכם העסקה").
מערכת היחסים בין מרכז למוקדים עלתה על שרטון, ומימון החל לנהל משא ומתן עם המשיב, כשהוא מעניין אותו ברכישת חלקה של אלעד במוקדים. בשלב מסוים (תאריך מדויק אינו ברור) הגיעו מימון והמשיב להסכמה אותה העלו על מסמך בכתב יד שכונה "הסכם כוונות". על-פי הסכם הכוונות, נקבע כי מרכז תפעל לרכוש את חלקה של אלעד במוקדים. עוד הוסכם כי לאחר שמרכז תרכוש את מניותיה של אלעד, אלה יימכרו למשיב. בהסכם נקבע כי המשיב ישלם את תמורת המניות בשני חלקים; חלק אחד תשלום של מחצית מחובות מוקדים לבנקים, והחלק השני בהעמדת הלוואה למוקדים על סך יתרת חובותיה של מוקדים לבנקים. החזר ההלוואה עליו סוכם היה 1,000 דולר לחודש. הצדדים העריכו כי סך כל חובותיה של מוקדים עומד בין 60-70 אלף דולר (הצדדים ציינו כי כל חלק יהיה כ-30-35 אלף דולר).
3. אין כל חולק כי בעקבות הסכם כוונות זה רכש מימון את מניותיה של מוקדים שהוחזקו על-ידי אלעד, ובחודש דצמבר 1996 נערך ונחתם בין מרכז למשיב הסכם מפורט (להלן: "הסכם הרכישה"). עקרונות הסכם הרכישה דומים לאלה שפורטו בהסכם הכוונות. במבוא להסכם הרכישה ציינה מרכז כי היא רכשה כבר את כל מניותיה של מוקדים והיא מחזיקה בכל המניות. כן צוין כי המשיב מעוניין לרכוש מחצית ממניות מוקדים, וכי התמורה עבור המניות תיעשה בדרך של תשלום מחצית מחובותיה של מוקדים לבנקים והעמדת הלוואה על סכום יתרת החובות. בהסכם הרכישה העריכו הצדדים כי סך החובות עומד על 70 אלף דולר. עוד הוסכם בהסכם כי מימון יהיה ערב באופן אישי להחזר ההלוואה על-ידי החברה.
התביעות
4. לבית משפט קמא הוגשו שני כתבי תביעה. המשיב הגיש תביעה בתיק אזרחי 5386/99 להשבת כל התשלומים ששילם למרכז ולמימון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובסך הכול סך של 357,104 ש"ח. בתביעתו טען כי מרכז ומימון הפרו את הסכם הרכישה, ולכן שלח להם הודעת ביטול ביום 10.9.1998. בעקבות ביטול הסכם הרכישה תבע את השבת הכספים ששילם. המשיב פירט בכתב תביעתו את התשלומים ששילם וצירף את העתקי השיקים, מהם עולה כי לפקודת מוקדים הוא משך שיקים בסך כולל של 140,000 ש"ח. כמו כן משך שיק עצמי על סך של 129,600 ש"ח, אותו מסר, על-פי טענתו, למימון. בסך הכול שילם, לטענתו, סך של 269,600 ש"ח.
5. מרכז ומימון התגוננו בפני תביעתו זו של המשיב, ובשלב מאוחר יותר אף הגישו כתב תביעה בתיק אזרחי 2069/02. בקליפת האגוז אציין כי טענותיהם של מימון, מרכז ומוקדים היו כי מי שהפר את ההסכם הוא דווקא המשיב. לטענתם, המשיב לא עמד בהתחייבותו לתשלום מחצית חובות החברה לבנקים, ואף לא בהתחייבותו להעמיד הלוואה על סכום יתרת החובות. לפיכך טענו כי הודעת הביטול ששלח המשיב הינה חסרת תוקף. בהתאם תבעו את המשיב לשאת במחצית מחובותיה של החברה, שעמדו לטענתם ביום משלוח הודעת הביטול על סך של 760,229 ש"ח, ולאחר צירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה, עמד חלקו של המשיב בחובות על סך של 726,289 ש"ח. עוד ולחלופין טענו כי כתוצאה מהפרת ההסכם על-ידיו נגרמו להם הפסדים בסך של 300,000 ש"ח. בסך הכול תבעו אותו לשלם סך של 759,289 ש"ח (שהם סכום חובותיה של מוקדים לבנקים ביום הגשת התביעה בצירוף סך של 33,000 ש"ח - תשלום המגיע למוקדים בגין יתרת ההתחייבות על-פי הסכם הרכישה).
פסק הדין בבית משפט קמא
6. בית משפט קמא שמע בהרחבה את עדויות וטענות הצדדים, וביום 22.7.2004 מסר את פסק דינו. בית משפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב במלואה, הן כנגד מרכז והן כנגד מימון, ודחה את תביעותיהם של מוקדים, מרכז ומימון בתיק אזרחי 2069/02. בית משפט קמא קבע כי כל התשלומים שפורטו על-ידי המשיב, לרבות השיק על סך של 129,600 ש"ח, שולמו על-ידי המשיב על-פי הסכם הרכישה. עוד קבע כי הסכם הרכישה הופר על-ידי מרכז ומימון. לגבי אחריותו האישית של מימון, קבע כי מימון אחראי באופן אישי בשל כך שהוא באופן אישי חתום על הסכם הכוונות, הוכח כי ביצע מעשי מרמה המצדיקים הרמת מסך, וכן בשל ערבותו להחזר ההלוואה שהעמיד המשיב למוקדים. בהתאם חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיב את מלוא סכום התביעה בסך של 357,104 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.12.1999, וכן חייב אותם לשלם למשיב את הוצאותיו ושכר טרחת עורכי דין בסך של 40,000 ש"ח.
הערעור
7. המערערים תוקפים בפנינו את פסק דינו של בית משפט קמא, וכן תוקפים מספר החלטות ביניים שניתנו על-ידי בית משפט קמא במהלך הדיונים. ביחס לפסק הדין טוענים המערערים כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי מימון ומרכז הם שהפרו את הסכם הרכישה. עוד טענו הם כי טעה בית המשפט כאשר אימץ את עדותו של המשיב בבית המשפט, שכן זו סותרת את טענותיו בכתב התביעה ובתשובותיו לשאלונים. עוד טענו כי טעה בית המשפט כאשר קבע שאי-העברת המניות למשיב מהווה הפרת הסכם, והדגישו כי עשו את כל הדרוש לצורך העברת המניות על שמו של המשיב. לטענתם, המשיב הפר את חובתו להשלים את סכום ההלוואה, ולכן לא היה מקום להשלים את עסקת העברת המניות. המערערים טוענים גם כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי הסך של 129,600 ש"ח שולמו על-ידי המשיב על חשבון התחייבויותיו בהסכם הרכישה. לטענתם, סך זה שולם על-ידי המשיב לצורך רכישת המניות מאלעד, ולא על-פי ההסכם. לבסוף טוענים הם כי טעה בית משפט קמא כאשר חייב את מימון באופן אישי בכל חובותיה של מוקדים למשיב. בין היתר טענו כי טענת הרמת המסך לא עלתה כלל בכתב התביעה, ולכן לא היה מקום לעשות שימוש בדוקטרינה זו כדי לחייב את מימון באופן אישי.
דיון
8. כפי שניתן לראות, עיקר טענותיהם של המערערים נוגעות לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא. אין צורך לחזור על ההלכה לפיה לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אשר בפניה נפרשה התשתית הראייתית, בפניה העידו העדים, היא הערכאה שהתרשמה ממהימנותם והיא שקבעה את הממצאים העובדתיים. התערבות תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, ורק כאשר נפל פגם מהותי היורד לשרשו של עניין בהכרעתה או בקביעותיה של הערכאה הראשונה, או כאשר מדובר בקביעות ובמסקנות שאינן עומדות במבחן השכל הישר (ראו: ע"א 640/85
קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594;ע"א 3601/96
בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594;ע"א 734/76
פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661; ע"א 188/89
עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661 י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי(מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) בעמ' 856).
בית משפט קמא ציין מספר פעמים בפסק דינו כי אינו מאמין לגרסתו של מימון, וכי עדותו הותירה עליו רושם בלתי מהימן. לעומת זאת, עדותו של המשיב הותירה בפני בית המשפט רושם מהימן ביותר.
9. חיזוק להתרשמות זאת מצאה הערכאה הראשונה גם בעדויות האובייקטיביות שהובאו בפניה. כך, למשל, ציינה השופטת כי מימון העיד כי את כל הסך של 129,600 ש"ח העביר לאלעד לצורך רכישת מניותיה במוקדים, אך מנגד הובאו בפניה עדויותיהם של מר אלחדד וד"ר עבודי לפיהן קיבלו רק 90,000 ש"ח. חיזוק נוסף מצאה הערכאה הראשונה גם בכך שמימון הסתיר את זהותם של אלחדד ועבודי, ובכך מנע מהמשיב לנהל עמם משא ומתן ישיר ולברר ישירות עמם מהו סכום הרכישה. אלמלא רצה מימון לשלשל לכיסו רווח במסגרת עסקת רכישת המניות, לא הייתה כל סיבה שיסתיר מהמשיב את זהותם של אלחדד ועבודי.
כידוע, לערכאה הדיונית ישנו יתרון בהערכת מהימנות העדים, שכן הערכאה הדיונית שמעה את העדים ויכלה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהם.
למרות שניתן היה אולי להסתפק בהלכה האמורה בנוגע לאי-התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, נוסיף מספר הערות המחזקות, לדעתנו, את קביעותיו של בית משפט קמא, ונבחן את הטענות בערעור על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה.