פסק-דין בתיק עא 2748/02

בבית משפט השלום בתל אביב נדונו שתי תביעות שאוחדו יחדיו: התביעה האחת בת.א. 63594/96 הינה תביעה כספית שהוגשה על ידי ציון ונורית כהן וכן חברה בשם "אור ירדן יבוא ושיווק בע"מ" (להלן: "המערערים") כנגד ניב אורי וחברת "יוניראונד יבוא ויצוא בע"מ" (להלן: "המשיבים"); התביעה השניה, גם היא תביעה כספית, שהוגשה על ידי המשיבים כנגד המערערים.

בפסק הדין של הערכאה הדיונית (כב' השופט דן גבאי) נדחתה תביעת המערערים ונתקבלה תביעת המשיבים, אשר חייבה את המערערים לשלם למשיבים את החוב המגיע בגין מה שקרוי " עסקת היומנים". כמו כן, חייב בית המשפט את המערערים בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד.

ציון כהן (להלן: "המערער") הוא המערער הרלבנטי בענייננו באשר החברה המערערת 3 נמחקה מספרי רשם החברות ונורית כהן הופטרה מחובותיה.

ואלה העובדות הרלבנטיות לעניין :

ציון ונורית כהן הם בני זוג אשר שלחו ידם בעסקים, רכישת סטוקים ומכירתם ברווח כספי לבתי עסק ומפיצים. המשיבה, חברה הרשומה בישראל, גם היא עוסקת ביבוא והפצה של טובין כאשר המשיב 2 הינו מנהל החברה.

החברה המערערת 3, נרשמה בחודש ינואר 1996 והחלה בפעילותה העסקית רק ביום 24.07.96, זאת בהתאם לאישורו של רואה חשבון מטעמה של החברה. קודם לכן פעלו המערערים בשמם שלהם ובשם פירמה הידועה כ"ירדן יבוא ושיווק".

במועד 05.02.96 הזמינה רשת שופר-סל מהמערערים 25,000 יומנים. ההסכם נחתם על ידי המערערים 1, 2 באופן אישי ותוך שימוש בשם המסחרי " ירדן יבוא ושיווק". שמה הרשום של החברה המערערת 3 או חותמתה אינם מצויים על גבי ההזמנה. בהתאמה התקשרו המערערים עם המשיבה "יוניראונד יבוא ויצוא בע"מ" (להלן: "המשיבה") בהסכם לאספקת אותם יומנים. גם להסכם זה החברה המערערת 3 לא היתה צד.

המערערים פתחו חשבון על שמם הם בבנק המזרחי וביום 17.04.96 חתמו על הוראה בלתי חוזרת המורה לבנק להעביר למשיבה סכום של 157,500 דולר בצירוף מע"מ מתוך כספי התמורה אשר ישולמו על ידי שופר-סל. המערערים הרחיבו את הזמנתם המקורית ובהמשך מסרו לבנק הוראה בלתי חוזרת נוספת להעביר למשיבה סכום נוסף מתוך כספי התמורה של שופר-סל.

עד ליום 22.07.96 סופקו היומנים לרשת השופר-סל וביום 03.10.96 שילמו המערערים 1, 2 מחשבונם הפרטי למשיבה חלק מן התמורה ונותרו חייבים לה סך של 205,319 ש"ח.

המערערים הודו שנותרו חייבים למשיבים סכום מסוים עבור עסקת היומנים, אך חלקו על גובה הסכום. בנוסף, טענו לקיזוז.

בכתב התביעה שהוגש על ידי המערערים בת.א. 63594/96 הנ"ל נטען על ידם כי המשיבים הפרו את החוזה עימם וגרמו להם נזקים כספיים קשים וכן שהמשיב אורי ניב סחט מהם הסכמה "להעלות מחיר של סחורה שכבר נמכרה על ידם וזאת כתנאי לשחרורה של הסחורה".

בכתב התביעה מנו המערערים שלוש עסקאות שביחס אליהן טענו להפרת הסכם, כפיה ועושק ועריכת עסקאות נוגדות על ידי המשיבים; מעשים שבשל כך נגרמו להם נזקים: האחת, עסקת היומנים; השניה, עסקת הטיטולים עם בית החולים הדסה; השלישית עסקת סכיני הגילוח.

השופט הנכבד דן בכל טענותיהם של המערערים; באשר לעסקת היומנים והטענות בדבר קיומה של כפיה, אילוץ או ניצול מצוקה, נדחו טענות המערערים. השופט הנכבד מציין שהמערערים לא עמדו בחובת השכנוע להראות כי היתה כפיה, אילוץ או ניצול מצוקה, ולא נתנו הוראה לביטול החוזה במועד. ומכאן שאין הם זכאים לסעד. באשר להתרשמותו מן העדויות שבאו בפניו מפרט פסק הדין:

"אני מעדיף ללא סייג את עדותו וגירסתו של ניב על פני גירסתם של כהן, מהנימוקים הבאים:

א.      ניב עשה עלי רושם מהימן והתרשמתי מעדותו בחיוב רב.

ב.      התרשמי בשלילה מעדותם של ציון ונורית כהן, בייחוד התרשמתי בשלילה מעדותו ומהופעתו בפני של ציון כהן, אשר עשה עלי רושם בלתי אמין, מתוחכם ביותר ורחוק מלקבוע כי אדם כזה ניתן 'לסדר' אותו או ללחוץ עליו, ואני דוחה את גירסתם כי חתמו על ההתחייבויות מתוך אילוץ או כפיה.

ג.       'כהן' לא נתנו כל הודעות ביטול או התלוננו על 'ניב' לאחר חתימתם על המסמכים ואף שילמו ביום 3.10.96 חלק גדול מתוכם ללא כל הסתייגות או מחאה.

ד.      הודעת ביטול אשר תינתן לא תוך זמן סביר אין לה תוקף, כפי שנפסק בע"א 338/85 מנחם שפיגלמן נ' צפניק, פ"ד מא(4) 421"(עמ' 5 לפסק הדין).

לטענה להפרת ההסכם על ידי איחור באספקת יומנים קובע פסק הדין כי האיחור בפועל נגרם בגין בקשתו של המערער הואיל ושופר-סל לא היתה ערוכה בשלב ההוא לקלוט את היומנים והיה הכרח לאחסנם במחסני ערובה. לא רק זאת המערער אף התחייב לשפות את המשיבים עבור הוצאות האחסון. בכל מקרה, לא הוכח כי נגרם נזק בגין האיחור.