השופט ישעיהו שנלר - אב"ד
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן) מיום 04/05/2004 בה"פ 200108/04 אשר קיבל את תביעת המשיב למתן סעד הצהרתי לפיו הוא דייר מוגן.
רקע
2. המשיב התגורר בדירה ברחוב עזה 60 ביפו (חלקה 183/4 בגוש 7024) (להלן -הדירה) לסירוגין, החל משנת 1987 ובאופן רציף החל משנת 1991 ועד היום. הוריו המנוחים של המשיב התגוררו בדירה החל משנת 1973 וזאת מכוח הסכם רכישה מיום 05/09/1972 (להלן- הסכם הרכישה) והסכם שכירות מוגנת מיום 21/01/1973 (להלן- הסכם השכירות).
לטענת המשיב, אביו (להלן - האב) היה עוור ואילו אמו (להלן- האם) לא ידעה קרוא וכתוב ועל-כן פעל מטעמם אחיו שושן יעקב (להלן- האח). ואכן בהסכם הרכישה מופיע האח כצד להתקשרות וכדייר נכנס, אך צויין בו מפורשות
"עבור הוריו שושן יצחק ת.ז.... ו-
שושן רחל". (ההדגשה שלי וכן בהמשך - י.ש.). עם זאת, הסכם השכירות נערך, לכאורה, רק עם האב.
3. בשנת 1982 נפטר האב והאם התגוררה בדירה לבדה, ובהמשך, לפחות משנת 1991, ביחד עם המשיב, עד לפטירתה בשנת 1996.
4. המשיב הגיש תביעה במסגרת המרצת פתיחה (להלן- התובענה) בה עתר לסעד הצהרתי, לפיו הוא יוכרז כדייר מוגן ממשיך ו/או נגזר בדירה ובמסגרתה טען, כי אין לייחס חשיבות לעובדה, כי אך אביו היה חתום על הסכם השכירות וזאת נוכח העובדה שאביו סבל מעיוורון מוחלט ואימו לא ידעה קרוא וכתוב, ובגין כך האח ערך את החוזים. בנוסף טען המשיב, כי שני הוריו הוגדרו בהסכם הרכישה כ'דייר נכנס', ועל-כן אין לראות באמו כמי שויתרה על זכותה לדיירות מוגנת. מכאן הסיק המשיב כי אף הוא זכאי למעמד של דייר מוגן, שכן זכאותו נגזרת מזכותה המקורית של אימו.
5. המשיב ציין, כי לאחר שפניותיו למערערת בנדון לא נשאו פרי, הגיש הוא המרצת פתיחה בה ביקש לקבוע את זכאותו כדייר מוגן [ה"פ (שלום - ת"א-יפו) 176005/97 (להלן - התובענה הראשונה)] אשר נמחקה נוכח משא ומתן שהתנהל בין הצדדים ואשר לא צלח.
6. המערערת טענה בתגובתה לתובענה נשוא ערעור זה, כי התנהלות המשיב נגועה בחוסר תום לב באשר הסתיר הוא מבית-המשפט את התובענה הראשונה אשר עסקה באותן הסוגיות ונדחתה לגופו של עניין ולא בשל משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, כנטען על-ידו. בנוסף טענה המערערת, כי המשיב לא המציא לבית-המשפט את הסכם השכירות במלואו, שכן בעמודו השני התנוססה אך חתימת האב ולא חתימת האח או האם, כנטען. לשיטתה, לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן- החוק) להכרה במשיב כדייר מוגן מקורי - בהתאם לסעיף 20 לחוק ו/או כדייר נגזר - מכוח סעיפים 20 ו-27 לחוק, שכן אימו של המשיב לא הייתה דיירת מקורית בדירה, כי אם אך דיירת נגזרת, וכי אין חולק כי המשיב לא עמד בתנאים הנדרשים להכרה בו כדייר מוגן, לרבות משאין חולק שלא התגורר בדירה בסמוך לפטירת האב, הוא הדייר המקורי.
פסק דינו של בית משפט קמא
7. בית המשפט קמא קבע, כי מאחר ואין חולק שהמשיב לא התגורר בדירה עם אביו - אשר אין עוררין בדבר היותו דייר מקורי - ברי, כי הלה לא יוכל להיחשב כדייר מוגן מכוח דיירותו של האב ועל-כן תגזרנה זכויותיו בהתאם לשאלה בדבר מעמדה של האם, האם יש לראותה כדיירת מוגנת
מקורית, אם לאו.
בית המשפט קמא הסתמך על רע"א 1711/98
שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1), 394 (להלן- פרשת שפי) ולאחר שניתחה ואיבחנה קבע , כי בניגוד לפרשה זו קיימת בפרשה נשוא ערעור זה הוכחה פוזיטיבית של חיי שיתוף בין הורי המשיב וכן ראיות מהן עולה כוונה ממשית של משפחת המשיב - אליה הייתה מודעת אף המערערת - שגם האם תהיה צד להסכם השכירות.
8. בית-משפט קמא קבע, כי לא נסתרה טענתו של האח, לפיה לנוכח עיוורונו של אבי המשיב ואי ידיעת אימו קרוא וכתוב, נדרש הוא לפעול עבור שני ההורים אל מול הרשויות השונות ובכלל זאת חתם עבור שניהם על הסכם הרכישה והדבר נאמר בו במפורש. בית-משפט קמא קבע גם, כי חרף העובדה שאך האב חתום על הסכם השכירות, ממכלול הנסיבות שהוצגו עולה, כי האח ערך את ההסכם עבור הוריו, וכי האב חתם עליו גם עבור האם, כשלוחה, שכן שניהם רכשו את זכויות הדייר המוגן היוצא, כאמור לעיל.
כך גם עדותו של האח - לפיה הבהירו לו נציגי המערערת במועד חתימת הסכם השכירות, כי אימו אינה צריכה לחתום על הסכם השכירות, באשר היא כבר רשומה כצד בהסכם הרכישה - לא נסתרה ונחזית להיות סבירה.
בית המשפט קמא גם קבע כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הרצויה, אשר גבולותיה הותוו בפרשת שפי, שכן היא מבוססת לא רק על עצם חיי השיתוף בין הורי המשיב ועל השליחות המוסקת מחיים אלו, כי אם אף על נסיבות המקרה המיוחדות, קרי - כוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם הרכישה לשכור במשותף את הדירה, אשר הובאה במפורש לידיעת המערערת.
9. באשר לבקשת המערערת לסלק על הסף את התובענה, קבע בית משפט קמא, כי המשיב פירט בבקשתו את דבר הגשת התובענה הראשונה וכן, כי אין בעובדה שלא צירף את פרוטוקול הדיון (בו המליץ בית-המשפט באותו המקרה על מחיקתה) להצדיק מחיקת התובענה על הסף, שכן לא הייתה מוטלת עליו חובת צירוף ואין בכך כדי להעיד על חוסר תום לב מצידו.
כך גם קבע, כי הגשת התובענה דנן, נוכח מחיקת התובענה הראשונה הדומה לה, בהמלצת בית-המשפט, אינה מחייבת קיומן של נסיבות חדשות, שכן מחיקת תובענה אינה מהווה מעשה בית דין, וכי שומה היה על המערערת לעמוד על דחיית התובענה הראשונה או בירורה לגופה, לו חפצה בכך.
בית משפט קמא קבע בנוסף, כי לא ניתן לקבוע שהמשיב הציג לבית-המשפט בתובענה נשוא דיוננו גרסה שונה מזו שהוצגה בפני בית-המשפט בתובענה הראשונה, ולמצער - אין בכך כדי להביא לדחיית התובענה, שכן השאלה האם האם הייתה דיירת מקורית או דיירת נגזרת, הינה שאלה משפטית שעל בית-המשפט להכריע בה, ותשובת המשיב לה אינה מעלה ואינה מורידה.
עם זאת קבע בית-המשפט, כי עובדת אי-צירוף העמוד השני של הסכם השכירות - עליו חתם אך האב - ויצירת מצג בתצהיר האח, כי הלה חתם גם על הסכם השכירות, מכבידות על המשיב. אך משההסבר שנתן לכך - כי העמוד השני לא היה בידיו בעת הגשת הבקשה - לא נסתר, אין למנוע ממנו את הסעד ההצהרתי לו עתר. הוא הדין לאי-הדיוק שנפל בתצהיר האח. עם-זאת בית-המשפט קמא לא פסק הוצאות לטובת המשיב, זאת לנוכח העובדה שלא הוגש תצהיר מתוקן של האח.
טענות המערערת