פסק-דין בתיק עא 2687/01

1. בחצריו של מערער 2, שלמה עמר (להלן: "המערער") נתפס ע"י המשיבה עפ"י צו בית-המשפט רכב מסוג מרצדס (להלן: "הרכב"), בעקבות טענת המשיבה כי הרכב שייך למר בנימין מנצ'ורה (להלן: "מנצ'ורה") שהינו עבריין נמלט מאז יום 13.3.97 וכפי הנראה נמצא במקום בלתי ידוע בחו"ל. המערערים טענו כי רכשו בעלות ברכב בטרם ניתנה החלטה על תפיסתו. בעת התפיסה היה הרכב רשום במשרד הרישוי על שם מערערת 1, אבלין עמר (להלן: "המערערת"), אמו של המערער. הרישום על שמה בוצע ביום 17.3.97. 

2. המערערים עתרו לבית-משפט השלום בהמרצת פתיחה בה ביקשו להצהיר כי הרכב הינו בבעלותם ושייך להם ולהורות למשיבה להחזירו לבעלותם ולחזקתם.

3. השופטת המלומדת שדנה בעתירה זו (כב' השופטת אבי-גיא) החליטה לדחותה בקובעה כי המערערים לא הצליחו להרים את הנטל שרבץ לפיתחם. בפתח החלטתה ציינה לענין רישום הבעלות במשרד הרישוי כי אין מחלוקת בין הצדדים שהרישום אינו מכריע ואינו קונסטיטוטיבי. אשר לטענת המערערים לגבי רכישת הבעלות ברכב השופטת מאזכרת את החלטת כב' השופט אזר ז"ל שדן בבקשת המערערים למתן סעדים זמניים והדגיש את קיומם של ספקות רציניים בגירסת המערערים, וזאת הן בכך שאין זכרון דברים לגבי מכירת הרכב, שעה שקיימת גירסת המערער בלבד, והן ספק לגבי תשלום התמורה שלא הוצגה כל ראיה ממשית על תשלומה. כמו כן בבקשה למשרד הרישוי לשם רישום הבעלות חתומים שם המוכר ושם הקונה ע"י המערער עצמו שטען כי חתם על סמך יפוי כח אותו לא הציג. המסקנה היא כי כל הספקות הללו נותרו על כנם גם לאחר הבאת הראיות. מדובר בתמורה כספית בסך של 265,000 ש"ח, כאשר הסברי המערער לגבי המקורות הכספיים למימון סכום נכבד זה אינם משכנעים ומלאי סתירות ואף לא הוכח היקף הכנסותיו מחנות הירקות שהוא מנהל, לדבריו. למעשה הוצגו ראיות רק לגבי תשלום הסך של 67,200 ש"ח, אך גם מקור כסף זה מוטל בספק. בנוסף לספקות לגבי מימון תמורת הרכישה, מפרטת השופטת בהחלטה גם תמיהות רבות לגבי התנהגות המערער שלדבריו משלם מקדמה בסכום ניכר של 167,000 ש"ח לאדם שאינו נמנה על חוג חבריו, אינו עורך כל מסמך בכתב והבטחון היחיד לעסקה הינו ערבות של המתווך בעסקה, מר בו ציון סולימן, שלא זו שלא ניתנה בכתב, אלא שמר סולימן אף לא הובא למסירת עדות. אשר לחתימה על טופס העברת הבעלות בשם המוכר והקונה גם יחד, המערער ציין בעדותו בפני השופט אזר כי חתם כך על פי יפוי כח שהיה לו, בעוד שבחקירתו בתיק סיפר כי מנצ'ורה בא עמו לדואר במעמד העברת הבעלות, אך למרות שהיה נוכח לידו, המערער הוא שחתםכאמור כי כך אמרה לו פקידת הדואר. עדות המערער לא זכתה לאמונו ששל בית-המשפט שציין כי "בעדותו ובעת חקירתו ניכרו סימני אי אמירת אמת ובדבריו אף אין הגיון" (עמ' 6 לפסק-הדין). די לציין כי במועד העברת הבעלות כבר היה מנצ'ורה בבחינת עבריין נמלט. סיכומו של דבר - העתירה נדחתה, הן משום הספקות והסתירות לגבי מקורות המימון הכספי לתמורת רכישת הרכב והן לגבי נסיבות העברת הבעלות.

4.  טענתם הראשונה של המערערים היא כי מאחר והרכב נתפש בחצרם כשהבעלות עליו רשומה על שם המערערת, הרי שדי היה בכך כדי להעביר את הנטל מהם למשיבה.בנסיבות אלה היה מקום להחיל את הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 הקובע כי: " מטלטלין, שעוקלו או שהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצריו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של ראש ההוצל"פ שאינם שלו". הטענה השניה היא כי קביעת בית-משפט השלום לפיה רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו בעל אופי קונסטיטוטיבי אינה נכונה עוד, אף שבאי כח שני הצדדים סברו כי כך הוא המצב המשפטי, וזאת בהסתמך על פסיקת בית-המשפט העליון. הטענה השלישית היא כי בית-המשפט ביסס את מסקנתו בעיקר על כך שלא הוכח כי למערער היו אפשרויות כספיות לרכוש רכב כה יקר. ואולם קביעה זו נסתרה במשפט הפלילי שהתקיים כנגד המערער על העלמת הכנסות. למערער הותר להגיש את התיק הפלילי כראיה נוספת בערעור ולטענתו מתוך תיק זה עולה כי למערער היו הכנסות ניכרות ולא ייתכן שהמדינה תטען בשני קולות: במשפט הפלילי תטען כי למערער הכנסות רבות אותן העלים ואילו בתיק דנן תטען כי לא הוכח שהיו לו מקורות כספיים שאיפשרו את רכישת הרכב.

לעומת זאת טוענת המשיבה כי יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות, כאשר נטל השכנוע רבץ על המערערים מתחילה ועד סוף. סעיף 28 לחוק ההוצל"פ אין בו כדי לסייע למערער שכן תכליתו ומטרתו שונות לגמרי ונועדו למנוע מעשי מרמה והברחת נכסים. לענין מהות הרישום במשרד הרישוי הרי שלפי הפסיקה מדובר במצב רצוי, אך לא במצב הקיים, ואין מקרה זה מתאים לשינוי ההלכה הקיימת לפיה הרישום אכן אינו מהותי. לגבי הרמת הנטל - כאשר בית-המשפט לא ייחס אמינות כלשהי למערער ולעדו, ברור שהוא כשל לחלוטין בענין זה. אשר לאפשרויותיו הכספיות של המערער - מדובר בתיק הפלילי בהכנסה ברוטו לשנים מסויימות ואין בסכומים בהם דובר שם כדי להצביע על אפשרות כספית מספקת למימון רכישת הרכב.

5. אחר בחינת פסק-הדין נשוא הערעור וטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, המסקנה היא כי יש לדחות את הערעור. למרות שמדובר ברכב שנתפש בחצריו של המערער, אין זה המקרה בו עומדת לזכותו הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל. מטרתו ותכליתו של סעיף זה הינה מניעת התחמקות של החייב ונסיון להברחת נכסים. לפיכך נקבע בסעיף כי תפישת נכסים ברשות החייב פועלת כנגדו ומעמידה חזקה כי מדובר בנכסיו שלו. חזקה זו אין כוחה יפה לענייננו.  

אשר לענין רישום הבעלות במשרד הרישוי - בניגוד לעמדה שהוצגה בבית-משפט השלום טוען ב"כ המערער כי הגישה בפסיקה השתנתה והמגמה היא לראות ברישום לא רק אקט דקלרטיבי בלבד. על כך יש לומר כי לאורך כל הפסיקה חזרה ונשנתה ההלכה לפיה אין מדובר באקט קונסטיטוטיבי (השוה  ע"א 492/64 לוי נ' וייס פ"ד יט(1) 587;ע"א 299/74 גולומב נ' לבנשטיין פ"ד כט (2) 837; ע"א 782/86 חברת אוטובוס מטאר אל קודס נ' מנהל מע"מ פ"ד מג(2) 564,570 - שם נסקרה הפסיקה בסוגיה זו). אכן, בע"א 634/79 קון נ' חסון פ"ד לה(3) 611, עליו משליך המערער את יהבו, נאמר כי ראוי לחזור ולהרהר בהלכה זו, אך בסופו של דבר חזרה הפסיקה וקבעה כי יהא אשר יהא המצב הרצוי " כיום אין  רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת בעלות" (רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464). עם זאת יש ממש בטענת המערער כי חרף זאת יש להתחשב ברישום זה שיש לו משמעות, גם אם אינו מגיע לכדי הכרה קונסטיטוטיבית.

בסופו של דבר אין בכך כדי לסייע למערער, שכן כנגד חיזוק זה לגירסתו עומד חוסר האמון המוחלט לדבריו, כפי שפורטו היטב בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, ושקילת חשיבות הרישום לעומת חוסר מהימנותו של המערער והימנעותו מהבאת עדים רלבנטיים לגירסתו מטה את הכף לחובתו. לענין מהימנות יש לחזור ולאזכר את הכלל הפסוק לפיו רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים ( ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ(5)  407). קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת ( ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4)  536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פ"ד מט (3)  441).

6. מכאן יש להיפנות לבחינת טענת המערער לפיה השופטת ביססה חלק ניכר מקביעותיה וממסקנותיה, גם לענין המהימנות, על כך שלא עלה בידי המערער להוכיח את יכולתו הכספית לעמוד בתשלום מחיר רכישת הרכב. בכך מנסה המערער להיתלות בתיק הפלילי, כאשר לטענתו, לא ייתכן שהמדינה תדבר בשני קולות, קרי בתיק הפלילי תטען כי יש לו הכנסות ניכרות אותן העלים ובתיק דנן תטען כי לא היו לא אפשרויות כספיות. אלא שגם תיק זה אין די בו כדי לחלץ את המערער מן המיצר. לא זו בלבד שאין מדובר בהכנסות כה גבוהות המוכיחות אפשרות מימון של רכישת הרכב, אלא שטענת המערער כלפי המשיבה יפה גם כלפיו שעה שהוא עצמו בוחר לדבר בשני קולות: בתיק הפלילי מעמיד עצמו כאדם חסר הכנסות ובעל אפשרויות כספיות מינימליות, ואילו בתיק האזרחי יטען למצב שונה בתכלית. אין הוא יכול להחזיק בשני הקצוות. בנסיבות מעין אלה אין פלא שבית-המשפט התייחס אליו בחשדנות מרובה וקבע כי אינו ראוי לכל אמון.

מי שנוהג בדרך זו, אין לו להלין אלא על עצמו.

7. בסופו של דבר הדברים אמורים בעדות המערער שבית-משפט השלום לא רחש לה, ובצדק, כל אמון ובנסיבות, אשר כפי שנקבעו ופורטו בפסק- הדין, היו מפוקפקות ביותר. לאור זאת דינו של הערעור להידחות. על המערער לשאת בהוצאות הערעור בסך של 25,000 ש"ח + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הפקדון יועבר למשיבה ע"ח ההוצאות.

ניתן היום  7.2.05  בהעדר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.