השופט אילן ש' שילה:
1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת יעל אחימן), מיום 28.3.04 )ת"א 61763/98(, שבו דחה בית המשפט תביעה בסך 299,119 ש"ח שהגישו המערערים נגד המשיב, וחייב את המערערים בהוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד בסך 35,000 ש"ח.
הרקע
2. יסודה של המחלוקת שעמדה לפני בית-משפט קמא, ושהמערערים חזרו והעמידו לפנינו, בטענתם כי הבנק-המשיב (להלן: "
הבנק") גרם להם נזק בכך שכפה עליהם מכירה של ניירות ערך שהמערערים הפקידו בחשבון הבנק שלהם מס': 105279 (להלן: "
החשבון") ואשר שימשו להבטחת אשראי שהעמיד להם הבנק. לטענת המערערים, הבנק פעל בניגוד להסכמים שהיו לו עמם בכך שאילץ אותם למכור, ואף מכר בעצמו, את ניירות הערך, אף-על-פי ששוויים בסמוך למועד מכירתם עלה על שווי האשראי שנטלו.
3. כעולה מתצהיר מנהל סניף הבנק מר דני נחמני שהונח בפני בית המשפט קמא, בשנת 1995 עמדה מסגרת האשראי בחשבון העו"ש ובחשבון ניירות ערך הכרוך עמו שניהלו המערערים אצל הבנק על סכום כולל של 125,000 ש"ח. באותה שנה נוהל החשבון בחריגות גבוהות ממסגרת האשראי המאושרת. הבנק דרש מהמערער מס' 2 (להלן: "
המערער") באמצעות שיחות טלפוניות ושיחות בעל-פה (כשהיה מגיע לסניף), להגדיל את הביטחונות, אך לא נענה. ביום 7.11.95 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך 188,385 ש"ח, ושוויו הבורסאי של תיק ניירות הערך שניהלו המערערים בבנק היה 381,309 ש"ח (נכון ליום 31.10.95). באותו יום הודיע הבנק למערערת 1 (להלן: "
המערערת") בכתב שעליה לפרוע את יתרת החוב שנוצרה בחשבונותיה בתוך 7 ימים, שאם לא תעשה כן, ימכור הבנק את ניירות הערך שהבטיחו את האשראי. בעקבות הפנייה מכרה המערערת ניירות ערך אחדים לצורך כיסוי חלקי של יתרת החוב. ביום 24.3.96 שלח הבנק למערער דרישה נוספת לסילוק יתרת החוב שנותרה בחשבון בתוך 7 ימים.
4. ביום 1.4.96 פנה ב"כ המערערים לבנק, והודיע, בין היתר, שהמערער מעוניין להעביר את חשבונותיו מהבנק, ולצורך כך נדרש לו פרק זמן של 60 יום. ביום 5.4.96 השיב הבנק כי לפנים משורת הדין הוא מוכן לדחות את פירעון יתרת החוב ב-60 יום, ובלבד שהמערער יחתום על הוראה בלתי חוזרת למכירת ניירות הערך תוך 60 יום, ובתנאי שלא ינהג באלימות מילולית או פיסית. ביום 9.4.96 חתם המערער על הוראה בלתי-חוזרת למכירת ניירות ערך. ביום 5.5.96 מכר הבנק את ניירות הערך שהיו בחשבון בתמורה כוללת של 49,533.86 ש"ח. ביום 1.9.96 ביטל הבנק את מסגרת האשראי בחשבון. למערערים היה חשבון נוסף בבנק (מס' 105287), אך מוסכם על בעלי הדין שאין הוא נוגע לענייננו.
5. בבית-משפט קמא טענו המערערים שדרישות הבנק, והפעלת הלחץ למכירת ניירות הערך נגדו את ההסכם שהיה בין בעלי הדין, והביאו למכירת ניירות הערך בשער נמוך - בהפסד. לטענתם, כאשר דרש הבנק לראשונה למכור ניירות ערך הייתה יתרת החובה בחשבון 188,358 ש"ח, בעוד ששווי תיק ניירות הערך עמד על כ-300,000 ש"ח, וכשמימש הבנק מיוזמתו את ניירות הערך שהיו בחשבון (בסמוך ל-5.5.96) הייתה יתרת החובה 48,531 ש"ח, ושווי תיק ניירות הערך 232,653 ש"ח. המערערים טענו שעל-פי ההסכמים שבינם לבין הבנק לא היה הבנק רשאי לדרוש מהם למכור את ניירות הערך. עוד טענו המערערים, שהבנק זייף את מסמכי החשבון: בעוד שהמערערים חתמו על הסכם מישכון ניירות ערך לביטחון, כתב עיכבון וקיזוז וחוזה דיביטורי כללי ביחס לחשבון מס' 105287, שינה הבנק, באופן חד צדדי ומבלי שמי מהמערערים אישר זאת, את מספר החשבון על-גבי הטפסים הללו לחשבון הבנק נשוא הדיון, קרי: חשבון מס' 105279. לכן, טענו המערערים, שהבנק פעל שלא כדין וללא הרשאה כשמימש את ניירות הערך באופן חד צדדי. המערערים צירפו לכתב התביעה חוות דעת של מומחה שהגיע למסקנה שהנזק שנגרם להם, כתוצאה מהמימוש הכפוי, הגיע ערב הגשת התביעה ל- 293,817 ש"ח - אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה הגיע כדי סכום התביעה.
6. במהלך קדם המשפט תיקנו המערערים את כתב התביעה וטענותיהם העיקריות בכתב התביעה המתוקן היו טענת הזיוף, והטענה שהבנק פעל שלא כדין הן כשגרם למערערת למכור ניירות ערך בשווי נמוך, הן כשמימש ניירות ערך באופן חד-צדדי לצורך כיסוי יתרת החובה שהייתה בחשבון.
7. הבנק כפר בטענות המערערים. הוא טען, שהמערערים ניהלו חשבון ניירות ערך תוך חריגה שיטתית ממסגרת האשראי שאושרה להם. שוויו של תיק ניירות הערך לצורכי אשראי, על-פי הערכת הבנק, היה כ-33% משוויו הבורסאי, ולפיכך דרש הבנק בטוחות נוספות. משסירבו המערערים להיענות לדרישותיו להגדיל את הביטחונות, נאלץ לדרוש מהמערערים למכור ניירות ערך כדי לצמצם את יתרת החובה. הבנק טען שהוא לא זייף מסמכים. פקיד הבנק טעה טעות תמימה ברישום של מס' החשבון, ותיקן אותה. התיקון לא השפיע על זכויות המערערים.
פסק דינו של בית-משפט קמא
8. בית-משפט קמא סקר תחילה אחדים מההליכים המרובים שנקטו המערערים בניהול התביעה. המערערים, שתחילה היו מיוצגים על ידי פרקליט שאותו החליפו באחר, החליטו לוותר על הייצוג המשפטי ולנהל את המשפט בעצמם. בין היתר הלעיטו המערערים את בית המשפט בבקשות רבות שלא סייעו לבירור גדר המחלוקת כפי שהתוותה בכתבי הטענות. כך ביקש המערער להסתמך על ראיות שאינן קבילות, שלא היו ממין העניין ושלא היה בהן כדי לתרום לליבון הסכסוך. המערער התלונן במשטרה נגד הבנק בטענת הזיוף, נפתחה חקירה והמשטרה אף המליצה על העמדה לדין, אך בסופו של דבר הוחלט שאין די ראיות לשם העמדה לדין. המערערים ביקשו להסתייע בראיות הנוגעות לתלונה ולחקירה, בלא שאלו היו רלוונטיות להכרעה. עוד צרפו המערערים קלסר שהכיל התכתבויות של המערער עם בנק ישראל. גם בחומר זה, כך טענו, היה כדי להוכיח טענות שהעלו נגד הבנק. בית-משפט קמא דחה את כל טענותיהם.
לגוף העניין קבע בית-משפט קמא שהמערער ניהל בבנק מערכת כספית של נטילת הלוואות ואשראי לצורך עשיית רווחים במסחר בניירות ערך ספקולטיביים. בשלב מסוים סירב הבנק להמשיך ולספק את האשראי, ומכאן הסכסוך.
9. השאלה הראשונה שעמדה לפני בית המשפט הייתה: כיצד יש לקבוע את שווי הביטחונות לצורכי אשראי שעמדו לזכות המערערים ביום 7.11.95. בית המשפט העדיף את עמדת הבנק, שטען שערכם של ניירות הערך כבטוחה אינו ערך מוחלט, אלא כפי "שיעור ההישענות" הנהוג לכל נייר ערך לפי סוגו. על כן, קבע בית המשפט שביום 7.11.95 היה שווי הבטחונות 69,000 ש"ח כאשר יתרת החוב בחשבון המערערים עמדה על 188,000 ש"ח.
השאלה השנייה שדרשה הכרעה הייתה: האם על-פי המערכת ההסכמית ששררה בין הצדדים היה הבנק רשאי לפעול כפי שפעל. הבנק טען שהמערכת ההסכמית שחלה על הצדדים נכללה בשורת מסמכים שעליהם חתמו המערערים (נספחים א'-ד' לתצהיר עדותו הראשית של מר נחמני - מנהל סניף הבנק בזמן הרלוונטי); המערערים טענו שהמסמכים האלה נערכו בקשר עם החשבון הנוסף שניהלו בבנק, ואינם משקפים את המערכת ההסכמית שהתקיימה בין בעלי הדין לגבי החשבון הרלוונטי (105279).
לא הייתה מחלוקת כי מספר החשבון שהיה נקוב על פני אותם מסמכים היה 105287, והוא תוקן על ידי מי מעובדי הבנק באופן שיתאים לחשבון הרלוונטי. נסיבות התיקון היו שנויות במחלוקת: הבנק טען שהשינוי נעשה בשל טעות של פקיד בבנק, שמקורה ברישום עוקב של מסמכים שיועדו לחשבון הרלוונטי, ושלא הייתה כל משמעות לרישום המספר על טופס החשבון, שהרי הטופס החתום אינו מוגבל למספר החשבון הרשום עליו, והוא חל על כל חשבונותיו של הלקוח בבנק. גירסת המערער הייתה שונה בתכלית: המערער שלל את תחולתה של המערכת ההסכמית הנ"ל בינו לבין הבנק, ולשיטתו, יש בשינוי מספר החשבון כדי להעיד על קיומה של מערכת קונספירטיבית בבנק.
10. בית-משפט קמא העדיף את גירסת הבנק, וקבע שהמערער לא עמד בנטל להוכיח שהייתה בינו לבין הבנק מערכת הסכמית שונה, שגובשה בהתנהגות. טענת המערער שבהעדר מערכת הסכמית קונקרטית היה הוא רשאי לנהוג כפי העולה על דעתו - נדחתה, ובית המשפט ציין שטענה זו היא חרב פיפיות, שאם היה המערער רשאי לנהוג כך, ממילא היה רשאי גם הבנק לפעול כעולה על רוחו.
11. טענה עובדתית חלופית שהעלה המערער הייתה שבינו לבין הבנק גובשה מערכת הסכמית, בדרך של התנהגות, וכי הוסכם שחרף העמדת מסגרת אשראי גבוהה יסתפק הבנק ברמת ביטחונות נמוכה. בית המשפט דחה את הטענה לאחר שקבע שעדותו של המערער בעניין זה הייתה לקונית, שלל המסמכים שהגיש לא תמך בה ולא הובאו ראיות אחרות להוכחתה.
בית המשפט דחה גם כבלתי-רלוונטית את חוות הדעת שהגישו המערערים מפני שהנתונים שבהם עסקה היו רלוונטים ליום שלאחר מימוש הביטחונות.
12. בית המשפט הוסיף ובחן אם פעל הבנק כדין על-פי מערכת ההסכמים שחלה על הצדדים. מסקנתו הייתה שהבנק פעל כדין ולפי ההסכם - הן בדרישת בטוחות נוספות, הן במימוש ניירות הערך. בית המשפט דחה את טענת המערער שהבנק הפר את התחייבותו ליתן לו אורכה בת 60 יום להשלמת בטחונות לפני מכירת ניירות הערך, וזאת לאחר שקיבל את עדותו של מר נחמני שביום 3.5.96 הוא הזמין את המשטרה לסניף הבנק עקב התנהגות אלימה של המערער; בהתנהגות זו פטר המערער את הבנק מהארכה שהסכים לה קודם לכן - הסכמה שאותה היתנה הבנק בהתנהגות ראויה של המערער. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה.