פסק-דין בתיק עא 2595/00

השופטת אסתר קובו

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא מיום 28.5.00 בה"פ 587/99 (כבוד השופט ד. גדול) לפיו הצהיר בית המשפט כי המשיבים זכאים להיות נישומים על פי החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מספר 612 מיום 13.10.93.

רקע

1.         ביום 13.10.93 ניתנה על ידי מועצת מינהל מקרקעי ישראל החלטה 612, שעניינה תוכנית הרחבת ישובים חקלאיים למטרת מגורים, באופן שבו מוענקות זכויות לרכישת קרקע הלאום בתנאים נוחים (להלן: " החלטה המיטיבה").

2.         בתאריך 17.12.95 ניתנה החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל שמספרה 737 (להלן " החלטה 737") אשר מבטלת את ההחלטה המיטיבה ומשנה את התנאי הרכישה, באופן שמבחינה כספית מהווה החלטה 737 הרעה משמעותית לעומת ההחלטה המיטיבה.

3.         עם זאת, על מנת לעמוד בקנה מידה של סבירות, נתקנה ביום 15.1.96 הוראת אגף 51 שהינה הוראה הקובעת כי מי שיגיש בקשה מתאימה לפי ההחלטה המיטיבה בצרוף מסמכים שימצאו תקינים וזאת עד לתאריך 31.1.96, וכן ישלם דמי חכירה ויחתום על הסכם פיתוח עד ליום 29.2.1996 (להלן: " המועד הקובע") יהיה זכאי להנות מהתנאים שבהחלטה המיטיבה (להלן: " הוראת המעבר").

4.         המשיבים 1-9 (להלן: " המשיבים") הינם חברי מושב שדי חמד, היא המשיבה 10, (להלן: " המושב") אשר הגישו ביום 14.1.96 בקשה מרוכזת, בצרוף תעוד תומך, להכלל בתוכנית המפורטת בהחלטה המיטיבה.

5.         דא עקא, כי ביום 24.1.96 הוציא כבוד השופט קלינג מבית משפט זה צו מניעה (ה"פ 162/96) האוסר על שיווקם של 30 מגרשים במושב, וזאת לבקשת שלושה חברי מושב אשר אינם נימנים עם המשיבים כאן (להלן: " צו המניעה"). 

ביום 22.2.96 הוסר צו המניעה, למעט על שני  מגרשים אשר אינם רלוונטיים לערעור זה [ראו מוצג 2 לתיק מוצגי המושב].

6.         שלושה ימים לאחר מכן, בתאריך 25.2.96, שלח ח"כ ש. אביטל  - יו"ר הלובי החקלאי -מכתב למערער בו ביקש כי יואץ הטיפול בעניינם של יתרת המגרשים לגביהם הוסר צו המניעה, זאת  נוכח המועד הקובע הקרב ובא [ראו מוצג 6 לתיק מוצגי המושב].

7.         למחרת היום, בתאריך 26.2.96 מסר למערער ב"כ המושב עותק מהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר הסרת צו המניעה [מוצג 7 לתיק מוצגי המושב]. 

8.         עד ליום הקובע, 29.2.96, לא הוצאה על ידי המערער כל הודעת תשלום, וממילא אף לא נחתם הסכם פיתוח עם מי מהמשיבים.

9.         לאחר כשבעה-שמונה חודשים, במהלך חודשים ספטמבר - אוקטובר 1996, קיבלו המשיבים שובר לתשלום דמי חכירה מהוונים בסכומים העולים, לטענתם, על פי שנים מאשר יתר חברי המושב שהטיפול בעניינם הסתיים בתוך המועד הקובע. מכאן התובענה אותה הגישו לבית משפט השלום לשום את דמי החכירה המהוונים על פי ההחלטה המיטיבה. לטענת המשיבים התרשל המערער בתפקידו עת לא הכין את כל המסמכים הדרושים לחתימה ולתשלום טרם המועד הקובע, ובשל מעשה זה ניזקו המשיבים שכן נישומו שלא על פי טבלת ערכי קרקע שהיתה בתוקף בעת ההחלטה המיטיבה, אלא על פי טבלה שהוצאה ביום 14.4.96, לאחר המועד הקובע, ושהסכומים הנקובים בה גבוהים מאלו שהיו בתוקף קודם לכן, באופן ששילמו כספים ביתר. שומה זו יש בה כדי להשליך על תשלומים נוספים ששולמו על ידם, לרבות מס רכוש ומס רכישה.

10.        בית משפט השלום קיבל עמדת המשיבים וקבע כי המערער לא נערך בצורה סבירה כדי להעניק למשיבים רמת שירות נאותה, ומשכך יש ליתן להם הסעד ההצהרתי המבוקש לפיו, בתמצית, זכאים הם להיות נישומים על פי תנאי ההחלטה המיטיבה. 

מכאן ערעור זה.

דיון

שיהוי

11.        טוען המערער כי אין המשיבים יכולים בשנת 1999, שלוש שנים לאחר שחתמו על חוזי פיתוח עמו, הגישו בקשות להיתרי בניה (למעט המשיבה 8) וסיימו לבנות ביתם, להגיש תביעה להחזר כספים. זאת היה עליהם לעשות מיד לאחר שידעו כי זכויותיהם מבוססות על החלטה 737. אסמכתא לעמדתו מוצא המערער בפסקי דין של בית משפט זה בה"פ 507/03 מצלאוי חברה לבניין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל פדאור (לא פורסם) 04 (5) 672 וה"פ 1076/96 מלונות אויה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל פדאור (לא פורסם) 04 (8) 503 שם נדחו בקשותיהם של מי ששילמו דמי חכירה וחתמו על חוזי חכירה, ורק לאחר מכן העלו טענותיהם. שלובה בטענה זו טענה נוספת לפיה מששילמו המשיבים את דמי חכירה, שלא תחת מחאה, וחתמו על חוזי פיתוח - הסדירו את מערכת היחסים בינם לבין המערער בחוזה, ולמעשה ויתרו על כל טענה קודם לחתימתו.

12.        דין שתי הטענות להדחות שכן אינן ממין הטענות אשר באו בפי המערער בכתב תשובתו ובתצהיר המשלים אותו הגיש לערכאה הראשונה, ועל כן לא היה מקום להעלותן כעת, אלא מטעמים חריגים ויוצאי דופן (ראו ע"א 2622/00 א.צ. ברנוביץ נ' עו"ד יקותיאל נתנזון, דינים עליון, כרך סא, עמוד 232).  טענת חוסר תום הלב של המשיבים אין בה כדי להועיל למערער, שכן אין זו טענת שיהוי או ויתור על זכויות. אולם אף לגופו של עניין יש לדחות את הטענות הללו, שכן על פני הדברים יש שוני בין נסיבות פסק דין זה לבין נסיבות פסקי הדין דלעיל, ולו מן הטעם כי העילה כנגד המערער שם לא היתה רשלנות כבעניננו, אלא הצדדים היו חלוקים על פרשנות המערכת ההסכמית שנחתמה ביניהם ועל זכותו של המערער לגבות דמי חכירה נוספים בגין שינוי בזכויות הבניה או שינוי יעוד הקרקע.

נשוב לעניננו, המשיבים באמצעות בא כוחם פנו למערער ביום 20.11.96 בדרישה כי יוחזרו להם הכספים ששולמו ביתר [ראו נספח (ה) להמרצת הפתיחה בבית משפט השלום]. מועד זה היה אמנם כחודש-חודש וחצי לאחר החתימה על חוזי הפיתוח, אולם ברור הוא כי לו היו המשיבים מעלים טענותיהם קודם לכן, היה המערער מסרב לאפשר להם לרכוש את המקרקעין לפי ההחלטה המיטיבה [ראו אף סעיף 4.8 לעיקרי הטיעון מטעם המערער].