ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
2590-04
23/02/2005
|
בפני השופט:
1. ב. גילאור ס. נשיא
2. י. דר
3. א. שיף
|
| - נגד - |
התובע:
אריה חב' לביטוח בע"מ
עו"ד מצלאוי הראל רחל
|
הנתבע:
1. חסון מרואן
2. אבו דייה מוסטפא
עו"ד חלבי איוב
|
| פסק-דין |
המשיב 1 (הניזוק) נפגע בתאונה ביום 1.4.00, ע"י מכונית נהוגה בידי המשיב 2 (הנהג), שהיה מבוטח אצל המערערת.
המערערת טענה בבימ"ש קמא כי התאונה לא היתה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), שכן הפגיעה בניזוק נעשתה במתכוון.
לאור טענה זו פוצל הדיון. בהחלטת ביניים שניתנה בבימ"ש קמא (הנשיא א. קיטאי) קבע שהתאונה היא תאונת דרכים כי המערערת "...לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח תאונה במתכוון ולהוכיח אירוע פלילי - להבדיל מאירוע תעבורתי".
בפסק-הדין שב הנשיא קיטאי לשאלת החבות והוסיף כי להוכחת אירוע פלילי יש צורך בראיות חזקות יותר; כי גם אם היה סכסוך קודם בין הנהג לניזוק, אין הדבר מעיד על תאונה במתכוון. עוד כתב כי בכל מקרה, תאונה במתכוון הינה אירוע המחריג חובת פיצויים ולכן יש לבחון את העובדות על רקע הפרשנות שאינה מוציאה בנקל מגדר החוק אירוע שבו נפגע אדם כתוצאה משימוש ברכב.
כך נדחו טענות המערערת שהאירוע היה במהלך עבודתו של המשיב 1 ולכן יש לנכות תקבולי מל"ל כניכוי רעיוני וכי תאונה נוספת, בה נפצע המשיב פציעה חמורה שבגינה נקבעה לו נכות העולה על 50%, בולעת את נזקי הפגיעה הראשונה נשוא התביעה.
תרעומת נכבדה בפי באת כח המערערת על כך שביהמ"ש קמא הכריע ביחס לחבות בהעדר הנמקה ודבר זה מצדיק התערבות ערכאת הערעור. לענין זה הפנתה לראיות שהוצגו בבימ"ש קמא, ובכללם לתיק משטרה עב כרס ובו למעלה מ-50 עמודים.
כבר עכשיו ירשם כי המשטרה החליטה להעמיד את הנהג לדין בגין התאונה וייחסה לו אשמה של נהיגה ברשלנות ולא דריסה המתכוון.
עיינו בחומר הראיות שהוצג בערכאה הראשונה ושוכנענו כי אין מקום להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא שהמערערת לא הרימה את הנטל הדרוש כדי להוכיח שהאירוע היה בגדר תאונה במתכוון. יש לגירסה זו יותר מרמז בחומר, אולם ספק אם הוא מקים אפילו את מידת הראיה האזרחית הרגילה, אם כי ראוי להזכיר את הדעה, שיש לה בסיס בפסיקה, לפיה נדרשת "דרגת ביניים" של הוכחה בהליך אזרחי, כאשר הטענה המוטחת בפני צד מגיעה כדי עבירה פלילית (יעקב קדמי
על הראיות (חלק שלישי), 2003, בעמ' 1554).
נציין רק זאת, הנהג לא נחקר בבימ"ש קמא בהתייחס להודעותיו מיום 1.4.00, 17.4.00 ו-12.3.01. בהודעותיו הוא אומר כי בטרם הספיק להגיע לרכבו התנפלו עליו מספר אנשים, היכו אותו בראשו באמצעות אלה ודקרו אותו בידיו ובצוארו באמצעות סכין. הוא התחיל בנסיעה בכיוון התנועה אולם הבחין בצעירים שעמדו בדרך נסיעתו ומקלות בידיהם. לכן, מתוך פחד, הסתובב ונסע בכיוון הפוך לתנועה ואז נפגע הניזוק ביחד עם אחרים. עוד סיפר כי בעת האירוע היה נתון להשפעת אלכוהול.
דבריו לגבי נסיעתו תחילה, לכיוון מרכז חורב, אושרו בחלקם ע"י שוטר מג"ב זאבי סער בהודעתו מיום 13.2.02 וע"י שוטר משא"ז דגן בדו"ח פעולה מ-1.4.00. עובדת פציעתו של הנהג אושרה ע"י השוטר אורן שבתאי בהודעתו מ-17.2.02 ושוטרים אחרים.
למרות שלא מצאנו בתיק המשטרה תימוכין נוספים לדברי הנהג שבעת האירוע היה נתון להשפעת אלכוהול, הרי משזה לא העיד לא הופרכה, לכאורה, טענתו זו. יתכן ולעובדה זו היה משקל בהחלטת המשטרה שלא להעמידו לדין על תאונה במתכוון. בהערת אגב נעיר (לא נטענו בפנינו טיעונים בנושא) שאפשר שבשל היות הניזוק בהשפעת אלכוהול בעת האירוע הנדון, לא ניתן לייחס לו כלל דריסה מכוונת אלא נהיגה בפזיזות.
אין מקום שנתערב בקביעה כי לא הוכח שהתאונה היתה תאונה בעבודה, ואף שהניזוק עבד כמאבטח במועדון הפרפר, הרי ביום האירוע בא למקום כמבקר.
באשר לטענת המערערת כי נזקי המשיב 1 בגין התאונה נבלעים בתאונה האחרת שעבר, שוכנענו כי הילכת ע"א 248/86,
עז' חננשוילי נ' רותם, פ"ד מ"ה(2) 529, אינה ישימה לעניננו. גם מסקנתו של ביהמ"ש קמא בנקודה זו מקובלת עלינו, הן באשר לסוג הפגיעה ותוצאותיה והן באשר למסקנתו כי על הטוען ליישומה של הילכת חננשוילי לדאוג לצירוף המזיק האחר.
התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור.
אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב 1 הוצאות ההליך בסך 6,000 ש"ח.
ניתן היום י"ד ב אדר א, תשס"ה (23 בפברואר 2005) בהעדר.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.