השופטת מיכל רובינשטיין:
מבוא:
1. ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בנתניה (כבוד השופט חאלד כבוב), בת.א 001106/00, מיום 31.5.01, אשר דחה את תביעת החברה-המערערת נגד הבנק בגין אי תשלום יתרת חוב שחבה חב' נוה עירית למערערת.
העובדות
:
2. המערערת חברה קבלנית שעיסוקה בבניית דירות למגורים, התקשרה ביום 13.5.97 עם חברת נווה עירית, חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: "
החברה"), בהסכם לבניית דירות מגורים על מגרש ברחוב בארי 51 בנתניה. החברה הייתה היזמת של הפרוייקט ואילו המערערת שימשה כקבלן משנה יחיד מטעמה.
הבנק העניק לחברה אשראי ומימון לצורך בניית והשלמת הפרויקט. האשראי והמימון הוענקו בעקבות הסכם ליווי בנקאי, אשר נחתם בין הצדדים ביום 20.3.95, כאשר ביצוע כל תשלום הותנה באישור מפקח מטעם הבנק.
מרבית סכום התמורה שולם למערערת על-ידי החברה, למעט יתרת חוב בסך 167,636 ש"ח. כאשר נתגלעה במהלך העבודה בעיה של פירעון שיקים שקיבלה המערערת מהחברה, שחשבונה הפך מוגבל במרוצת הימים, פנתה המערערת ישירות אל הבנק והלה ביצע את התשלום. כך היה גם לגבי שני שיקים שחזרו: האחד ע"ס 247,100 ש"ח והשני ע"ס 75,000 ש"ח. ביום 30.12.98 השלימה המערערת את התחייבויותיה במלואן והציגה, כנהוג, דו"ח על סיום עבודות הבניה בפרוייקט למפקח מטעם החברה, שהמציאו למפקח מטעם הבנק, כל זאת על-מנת שיוסדר תשלום סופי למערערת. הבנק סרב לשלם תשלום סופי זה, הגם שקיבל מן המערערת דירות מוכנות למסירה ולמרות פניותיה אליו. עוד יודגש, כי ביום 18.1.00 מינה בית המשפט המחוזי בתל-אביב את הבנק לבקשתו, ככונס נכסים על נכסי החברה המשועבדים לו לרבות על זכויותיה בפרוייקט (תיק פש"ר 1032/00).
לטענת המערערת, המשיב שימש כבנק המלווה של הפרויקט שנוהל בלווי מפקח מטעם הבנק כאשר כל תשלום מותנה באישור הבנק ולכן הוא מחויב כלפיה בגין יתרת החוב, בעוד
שלטענת הבנק, לא קיימת יריבות משפטית בין הצדדים, ולכן אין הוא חייב לשאת בתשלום חוב כלשהו.
פסק הדין של בית משפט השלום
3. השאלה המשפטית שנדונה בבית משפט השלום ותשוב ותידון בפנינו היא - האם הבנק חב בחובת זהירות כלפי צד שלישי (המערערת), שהנו צד לעסקה עם לקוחו (החברה), שפעל תחת פיקוח הבנק.
בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המקרה דנן הינו המקרה הרגיל של
"היחס המשולש", המשלם הוא
הנמשך, דהיינו, הגורם החייב בתשלום ל
נפרע מכוח יחסו החוזי עם
המושך, שהוא לקוחו, בתור בעל חשבון, כאשר בין המערערת לבין הבנק, קרי, בין הנמשך לבין הנפרע, לא קיים חוזה ולא ניתן אף לקבוע כי נוצר ביניהם חוזה כלשהו; זאת בניגוד לאמור בע"א 168/86
בנק אגוד לישראל נ' לה
כודיאר בע"מ, פ"ד מב (3) 77 (להלן: "
עניין לה כודיאר"), בו נקבע שבכל מקרה בו מעורב בנק בעסקה בין לקוחו לבין צד שלישי חב הבנק חובות כאלה או אחרות כלפי האחרון.
לגישת בית משפט השלום, לא הוכח בפניו, כי נוצרו ציפיות לגיטימיות מצד המערערת באשר לאופן תפקודו של הבנק בביצוע העסקה, ולפיכך סבר בית המשפט, כי אין להצדיק הכרה בחובת זהירות של הבנק וכתוצאה מכך מחובתו לשלם.
עוד נקבע, כי בפרויקט הנ"ל הבנק, מתוקף תפקידו כמי שמלווה את הפרויקט, פיקח, בדק וידע על הנעשה, אולם, לגישת בית משפט השלום, לא היה בעובדה זו כדי להצדיק את המסקנה, כי הבנק שימש יועץ כלכלי של לקוחותיו או שאלה הסתמכו על שיקול דעתו, קל וחומר כאשר לא דובר בלקוח הבנק אלא בצד שלישי; לעניין זה נפנה בית המשפט אל ע"א 5893/91
טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח (2) 573, (להלן: "
הלכת צבאח") תוך שהוא מבקש לאבחן בין פסק הדין לבין המקרה שבפניו.
בסופו של דבר קבע בית משפט השלום, כי אין מדובר במערכת יחסים בין לקוח לבין הבנק, וכן כי אין לומר שמידת ההסתמכות של המערערת, כפי שנטענה, מוצדקת. כמו כן, הבנק לא הפר את חובת האמון שלו או את חובת הזהירות, אשר מלכתחילה כלל לא התהוותה בנסיבות מקרה זה.
יתרה מכך, לגישת בית המשפט, במידה והיתה מתקבלת הטענה, כי קיימת יריבות משפטית במקרה סטנדרטי בו התובע אינו לקוח של הבנק, אלא בוחר לתבוע את הבנק משיקולי נוחות ואינו תובע את הגורם הרלוונטי עמו קשר יחסים חוזיים מן השורה, או אז היה נוקט בגישה מרחיבה שאינה מוצדקת ואינה סבירה בהקשרן של חובות בנקים כלפי צדדים שלישיים, עת לא הוכח כי הבנק חב לצד השלישי חובת נאמנות כלשהי.
אשר על כן, מצא בית המשפט, כי לא הוכח קשר ישיר בין המערערת לבין הבנק וכי לא קיימת יריבות משפטית ביניהם. לגישתו, המדובר בליווי פיננסי ותו לא. כמו כן, אין מקום להטיל חבות על הבנק רק בשל נכונותו להעמיד את האשראי לחברה ובכך לאפשר לשיקים שניתנו למערערת להיפרע.
כן נקבע כי אין מקום להרחיב את אחריות הבנק. שיקוליו של הבנק לכבד או לא לכבד שיקים מסוימים של הלקוח נעוצים באינטרסים ובשיקולים של הבנק. בעניין דנן לא מצא בית המשפט לייחס לשיקולים ששקל הבנק חוסר תום לב. אשר על כן, סבר בית המשפט, כי לא יהיה נכון לקבוע שהבנק גרם לציפיות מיוחדות של המערערת והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שהגן על האינטרסים שלו. כאמור, כפועל יוצא נדחתה התביעה.
הערעור:
4. ב"כ המערערת גורס, כי בית משפט השלום שגה בקובעו, כי הבנק אינו חב חובת נאמנות כלפי המערערת, חרף העובדה שבפסק דינו ציטט בית המשפט הלכות הקובעות היפוכו של דבר, ואשר לפיהן על הבנק לפעול במיומנות ובמקצועיות, המתחייבות מן האמון שרוכש הציבור כלפיו.