אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עא 2511/02

פסק-דין בתיק עא 2511/02

תאריך פרסום : 05/09/2006 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי בתל אביב
2511-02
29/03/2006
בפני השופט:
1. אסתר קובו אב"ד
2. מיכל רובינשטיין
3. עוזי פוגלמן


- נגד -
התובע:
לם פני
עו"ד קרשי-שלומי אילנה
הנתבע:
הרשות המוסמכת-חוק נכי רדיפות הנאצים
עו"ד שהם שרה
פסק-דין

השופטת מיכל רובינשטיין:

ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים  התשי"ז - 1957 (להלן - החוק), בראשות כב' השופט מוקי לנדמן, שנתנה בוע 1156/02 ביום 9/7/02, ודחתה את עררה של המערערת על החלטת הרשות המוסמכת, שלא להכיר בה כנכה על פי החוק.

רקע והליכים

1.  המערערת, ילידת 1923, הגישה בשנת 1999 תביעה לתגמול לרשות המוסמכת. כתמיכה לתביעתה צירפה המערערת הצהרה, במסגרתה גוללה את קורותיה במהלך תקופת הרדיפות באופן הבא -באחד הלילות בעת ששהתה בבית דודה בבוטושן שברומניה יחד עם אמה ואחותה, הגיעו חיילים רומנים וגרמנים וערכו חיפוש בבית אחר הדוד. הם נכנסו לבית בצורה אלימה, הפכו רהיטים והורו לבני הבית לצאת החוצה. על המערערת פקדו ללכת עמם. כעבור מספר צעדים ניסה אחד החיילים לאנוס אותה, המערערת צעקה ובכתה ואמה ודודתה הגיעו למקום והתחננו בפני החיילים שיעזבו אותה. אחרי זמן מה הסכימו החיילים להרפות ממנה.

באשר למחלות מהן היא סובלת, ציינה המערערת מחלת עצבים, יתר לחץ דם, פסוריאזיס ומחלת לב, אשר כולן, לטענתה, נגרמו בעת הרדיפות. 

2.  ביום 21/1/02 דחתה הרשות המוסמכת את התביעה. בהחלטה צוין, כי מבלי להתייחס לנושא הרפואי, לא מתמלאים לגבי המערערת תנאי סעיף 1 לחוק: המערערת לא הוכיחה כי שהתה ב"תנאי מאסר" או "כעין מאסר" (במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני), דהיינו לא הוכיחה זכאות לתגמול מאת הרפובליקה הגרמנית גם אילולא ההסכם בינה לבין מדינת ישראל, ועל כן אינה זכאית לתגמול גם על פי החוק בישראל.

3.  ביום 21/2/02 הגישה המערערת ערר על ההחלטה האמורה, במסגרתו הצביעה על טעותה של הרשות, עת סברה כי תביעתה מתבססת על עילת שלילת החירות, בעוד שלמעשה, כפי שעולה מן ההצהרה, מתבססת תביעתה על מעשי אלימות נאציונל סוציאליסטים. לאור האמור נתבקשה הועדה לקבוע כי המערערת הוכיחה את נרדפותה, ולהחזיר את התיק לרשות המוסמכת לצורך קביעת קיומה של הנכות ושיעורה.

4.  ביום 9/7/02 החליטה הועדה לדחות את הערר. הועדה סברה כי קיימות סתירות מהותיות בין גרסאותיה השונות של המערערת (פעם בפני הרשות המוסמכת, ופעם בפני הועדה בע"פ). בהצטרף נתון זה לעובדה, כי המערערת לא תיארה את האירוע הנטען 'והשאירה אותו לדמיונם' של חברי הועדה, קבעה הועדה כי לא ניתן לקבל את גרסתה העובדתית.

הסתירה המרכזית אותה זיהתה הועדה עניינה במהות המעשה הנטען ובמועד ביצועו - בפנייתה לרשות טענה המערערת, כי אחד החיילים ניסה לאנוס אותה אך לאור צעקותיה וצעקות בנות משפחתה עזב אותה זמן מה לאחר מכן, ואילו בפני הועדה טענה כי נלקחה ע"י החיילים והוחזרה רק למחרת היום ולמעשה, הגם שהדברים לא נאמרו מפורשות, נאנסה במהלך אותו יום. סתירה נוספת מצאה הועדה בדברי המערערת בנוגע לדוד - בעוד שבפני הרשות טענה רק כי החיילים באו על מנת לחפש את הדוד, הרי שבפני הועדה העידה כי הדוד היה בבית ונלקח אף הוא ע"י החיילים.

טענות הצדדים

5.  בפנינו טוענת המערערת כנגד עצם קיומן של סתירות בגרסאותיה. לשיטתה, לא בסתירות עסקינן אלא בהבדלים הנובעים מיחס של פירוט אל מול צמצום. כך לדוגמא, לעניין מועד ביצוע המעשה הנטען, הרי שבגרסתה בפני הרשות המוסמכת טענה כי שוחררה ע"י החיילים 'זמן מה' לאחר שאמה ודודתה התחננו בפניהם כי יניחו לה. 'זמן מה' הינו מושג כללי, והמערערת לא נכנסה לפירוט בעניין זה. הועדה הניחה כי 'מקץ זמן מה' משמעותו זמן קצר אשר התרחש עוד באותו היום, אולם הנחה זו איננה הכרחית. גם גרסתה של המערערת בפני הועדה, לפיה רק מקץ יום הוחזרה ע"י החיילים, יכולה להיכלל ב-ד' אמותיה של הגדרה זו, מבלי לעמוד בסתירה אליה.

כך גם לגבי הדוד - בפני הרשות טענה המערערת כי החיילים באו לחפש את דודה. הא ותו לא. בפני הועדה הוסיפה ופירטה כי הדוד היה בבית ואף הוא נלקח בידי החיילים. הועדה ראתה בכך סתירה, אך לא כך היא. עובדת לקיחתו של הדוד אמנם לא צוינה בגרסה הראשונה, אולם אין בציון עובדה זו לאחר מכן כדי להוות סתירה, אלא הרחבה בלבד.

באשר למהות המעשה שנעשה, הרי שגם כאן לא קיימת סתירה כלל וכלל - דבריה של המערערת בהצהרתה, אודות הניסיון לאונס, מתייחסים לשלב הראשון מיד לאחר שנלקחה ע"י החיילים, ואילו לגבי פרק הזמן שעבר מעת שנלקחה ועד שהוחזרה למשפחתה (אותו 'זמן מה') לא מפרטת המערערת את אשר נעשה בה אז, מפאת הקושי הנפשי שבדבר. כיצד, אם כן, שואלת המערערת, ניתן לקבוע סתירה בנוגע לדברים שכלל לא נאמרו?

6.  טענה נוספת בפיה של המערערת והיא, כי גם אם היה ספק בידי הועדה באשר להתקיימותו של מעשה האונס או הניסיון לאונס, הרי שהיה עליה לכל הפחות לקבוע, כי עצם כניסתם הכוחנית של החיילים לבית המשפחה והחיפוש האלים שביצעו בו, מהווה מעשה אלימות נאציונל-סוציאליסטי שבוצע נגד המערערת בהתאם להוראות חוק הפיצויים הגרמני, ומכאן כי המערערת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת קיומה של 'עילת נרדפות'.

7.  המשיבה סומכת ידיה על החלטת הועדה, וטוענת כי אם נעמיד את גירסתה הראשונה של המערערת, לפיה ניסו החיילים לאונסה אך האונס נמנע לקול צעקותיהם של בני המשפחה, אל מול גירסתה בפני הועדה, לפיה נלקחה יחד עם דודה והוחזרה רק למחרת היום, הרי שאין מנוס מהמסקנה לפיה קיימת סתירה מהותית בדבריה.

המשיבה מדגישה, כי על המערערת מוטל הנטל להוכיח את גירסתה העובדתית בצורה היעילה והמשכנעת ביותר, זאת בשים לב לעובדה כי אין בידיה כלים לסתור את סיפורה של המערערת או לאמתו באמצעות עדות אחרת, ובנטל זה לא עמדה היא.

באשר לטענה השנייה, לפיה בוצע כלפי המערערת מעשה אלימות מעצם כניסת החיילים לבית המשפחה והתנהגותם האלימה בו, טוענת המשיבה כי המערערת לא ציינה כי החיילים ביצעו כלפיה או כלפי בני משפחתה מעשה אלימות במסגרת החיפוש, ועצם הצפייה בהריסת הבית ובהפיכתו איננה מהווה 'נרדפות'.

דיון

8.  מבוקשה של המערערת בענייננו הוא כי תוכר כנכה הזכאית לתגמול על פי החוק. לצורך כך עליה להוכיח, ראשית דבר, כי היתה 'נרדפת' ועל כן זכאית לפיצוי על פי חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956 (Bundesentschadigungsgesetz), שתוקן בשנת 1965 (להלן - החוק הגרמני), וזאת לאור הזיקה שיוצר סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים עם החוק הגרמני (ראה ע"א 51/73 דבורה קלמר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי, פ"ד כט(1), 253, דנ"א 11196/03 - יוסף גרנות ו-4 אח' ואח' נ' הרשות המוסמכת, תק-על 2005(4), 98).

'נרדף' הוגדר בסעיף 1(1) לחוק הגרמני כמי שסבל נזק (בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו וכו') עקב 'אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטים' שננקטו נגדו מפאת התנגדותו למשטר הנאצי, או מחמת גזעו, דתו והשקפתו.

אותם אמצעי אלימות מוגדרים בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או נושא תפקיד - ברייך הגרמני, באחת ממדינות הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי או במפלגה הנאצית או באחד מסניפיה או ספיחיה.

סעיף 28 לחוק מקנה זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו בעקבות אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטי כלשהו שהופעל נגדו (זאת במנותק מסוגיית הגבלת החירות/שלילת החירות שעולה מסעיפים 43 ו 47 לחוק, ראה ע"א 146/74 הרשות המוסמכת נ' אבלינה ברקו פ"ד כט(2), 621 ,עמ' 624-625). לעניין הקשר הסיבתי בסעיף זה נאמר, שאין צורך בהוכחת סיבתיות של ממש ודי אם הקשר הסיבתי מסתבר מן הנסיבות (ראה ע"א 51/73 - דבורה קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1), 253 ,עמ' 256-257).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ