בפנינו ערעור על פסק דינו מיום 17.2.04 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת א. פריאל) בתיק אזרחי 1998/96.
מדובר בתביעת אדריכל ומתכנן ערים, לתשלום שכר ראוי בגין עבודות תכנון שביצע בנוגע לשני פרוייקטים בעיר אום אל פחם. המערערים 1-3 (להלן: "המערערים"), ביחד עם בני משפחה אחרים, הינם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקות 17, 18, 19 ו- 24 בגוש 20312. חלקות 17, 18, 19 נמצאות בכניסה לעיר. חלקה 24, ידועה בשם "גבעת קחאוש". המערערת מס' 4 (להלן: "המערערת") הינה חברה מוגבלת במניות אשר הוקמה על ידי בעלי הזכויות במקרקעין, במטרה לקדם את פיתוחם.
הקשר בין המערערים לבין המנוח דוב צ'רנוברודה (להלן: "המשיב") החל בשנת 1983. אין חולק שבמועד זה הוסכם ביניהם כי המשיב יכין הצעה רעיונית להקמת מרכז מסחרי בחלקות 17, 18, 19, תמורתה ישולם לו שכר טירחה בסך של 1,000 דולר. כן סוכם שהמשיב יכין תוכנית בנין עיר להקמת מרכז מסחרי בחלקות אלה תמורת שכר טירחה בסך 8,000 דולר וכן תוכנית בנין עיר, להקמת שכונת מגורים בחלקה 24 (גבעת קחאוש), תמורת שכר של 2,400 דולר.
המשיב טיפל בשלושת העניינים הללו ושכרו המוסכם, למעט סכום של 1,378 דולר שולם לו.
הדיון בבית משפט קמא נסב אודות שכרו של המשיב בגין עבודות נוספות שביצע בקשר לתכנון שני הפרוייקטים.
אין חולק, כי היה צורך לטפל בשינוי יעוד הקרקע מחקלאות לבניה. במאמר מוסגר יצוין, לענין התביעה, אין גם חשיבות לשאלה אם בסופו של דבר בחלקה 17 לא שונה היעוד מחקלאות. כמו כן, בהתאם לדרישת רשויות התכנון, הכין המשיב תוכנית בינוי עבור חלקות 17, 18, 19. המשיב גם ערך סקיצות לפי חלופות תכנוניות שונות על מנת להציגן בפני משקיעים, קיים פגישות עימם ועם נציגיהם של חברות בניה. בעקבות ענין נוסף שטופל על ידי המשיב, ניתן אישור להקמת מבנה בשטח של 14,000 מ"ר, במקום שטח של 8000 מ"ר, שהיו מותרים לבניה מלכתחילה. עבודת תכנון נרחבת נעשתה על ידי המשיב ביחס לחלקה 24.
בשלב מסויים, נודע למשיב מצד שלישי שהמערערים פנו לקבלן "אנגל" והתקשרו עימו בחוזה להקמת המרכז המסחרי. נסיונו של המשיב, להשתלב בפרוייקט לצידו של הקבלן, לא צלח. בסופו של דבר, הפרוייקט לא יצא לפועל.
תביעת המשיב הוגשה לאחר שהמערערים סירבו לשלם לו את שכרו בעד העבודות הנוספות שביצע כאמור. קודם לכן, הכין המשיב טיוטת זכרון דברים להסדרת תשלום שכר טרחתו, שהמערערים סרבו לחתום עליה.
בית משפט קמא קבע כי המערערים הציגו עצמם בפני המשיב כשלוחיהם של כל יתר בעלי הזכויות במקרקעין ודחה את טענותיהם בענין זה. בפסק הדין נקבע, כי המשיב ביצע עבודות בהיקף רב וזאת בידיעת המערערים, אשר קיבלו ממנו דיווח באופן תדיר. כן נקבע שעבודות מסויימות (הכנת
חלופות תכנוניות וקשר עם יזמים ונציגי חברות בניה) בוצעו בידיעת המערערים ובברכתם. עוד נקבע, שבעקבות מאמצי המשיב לניצול מירבי של הקרקע, הושג אישור להגדלת שטח הבניה, כך שהנכס הושבח באופן ניכר ושהתכנון שנעשה על ידי האדריכל מטעמו של הקבלן אנגל התבסס על תוכנית הבינוי שנערכה על ידי המשיב, בכל הנוגע לזכרון הדברים, בית משפט קמא הגיע למסקנה שהצעת המשיב לא השתכללה לכדי חוזה מחייב. בהתייחסו לכך שהמשיב זכאי לתמורה בעד העבודות הנוספות, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט נאמר, בין היתר, שהמערערים מעולם לא הברירו למשיב כי אין בכוונתם לשלם לו את שכרו אם המרכז המסחרי לא יוקם, וכן, שאף לפי גירסת המערערים היה עליהם לדאוג שהמשיב יקבל את שכרו מאת היזם, ולעמוד על שילובו בפרוייקט. התנהגות המערערים, כך נאמר בפסק הדין, מלמדת על חוסר תום ליבם.
על יסוד הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, לרבות חוות דעת מומחה שלא נסתרה, הוערך שכרו הראוי של המשיב בגין העבודות הנוספות בסכום של 100,000 ש"ח. תביעתו של המשיב בנוגע לעבודות שביצע בגבעת קחאוש, נדחתה.
המערערים המלינים על החיוב הכספי שהוטל עליהם, העלו בערעורם טענות שונות. עיקרן מופנות כנגד המימצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. אחת מבין יתר הטענות היא, שבית משפט קמא שגה בכך שלא בדק את אחריותם של המערערים כמנהלי המערערת ובהחליטו להרים את מסך ההתאגדות.
שקלנו את הטענות ולדעתנו, אין ממש באף אחת מהן.
כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים מיוחדים, שאינם מתקיימים במקרה זה. המערערים הודו בדבר היותם מנהלי המערערת. עובדה זו גם הוכחה באמצעות תדפיס של רשם החברות. באשר לחיוב הסולידרי שהוטל על כל המערערים, יצויין, כי הקשר בין המערערים לבין המשיב החל עוד לפני הקמת החברה. כפי שנטען על ידי ב"כ המשיב, המערערים הם ששילמו למשיב את השכר המוסכם באופן אישי, למרות שהחברה היתה בעלת חשבון בבנק. גם את יתר הטענות אין בידינו לקבל.
פסק דינו של בית משפט קמא מנומק כדבעי ומבוסס, כאמור, על התרשמותה של השופטת פריאל מהראיות שעמדו בפניה. על המסקנה, שהמשיב זכאי לתשלום שכר ראוי בגין העבודות הנוספות שביצע, לא ניתן לחלוק. נציין כי מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא כי המערערים פעלו בחוסר תום לב, על כל המשתמע מכך.
במצב הדברים המתואר ומשלא עלה בידי המערערים להצביע על שגגה שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא, אנו מחליטים לדחות את הערעור. בנסיבות הענין, אנו מחייבים את המערערים ביחד ולחוד, לשלם למשיב הוצאות הערעור בסך 3,000 ש"ח + מע"מ. אלו ייגבו, מתוך הפקדון שהופקד. היתרה תושב למפקיד.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין אל ב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.
ניתן היום כ"ח ב אדר א, תשס"ה (9 במרץ 2005) בהעדר.