ערעור על פסק דינו המשלים של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת א' כהן) מיום 10.05.06 בת"א 27391/01 (מאוחד עם ת"א 152302/02), ועל פסק דינו המקורי מיום 01.05.05 שניתן בהליכים אלו.
1. הרקע
העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן: המערערים נטלו מהמשיב (להלן:
"הבנק") הלוואה בסך 775,000 ש"ח. כבטוחות להחזר ההלוואה הועמדו דירה שבבעלות המערערים 1 ו-2 (להלן:
"המערערים") וחנות שבבעלות המערערת 3, שהיא חברה בשליטת המערערים ובניהולו של בנם, מר אילן בורנשטיין (להלן:
"הבן"). בתאריך 30.04.97 סולקה ההלוואה באמצעות הלוואה חדשה בסך 855,000 ש"ח שנטלו המערערים מהבנק. בתאריך 31.10.97 החלו המערערים לפגר בהחזר ההלוואה החדשה. בהמשך לכך, התנהל משא ומתן להסדר פריסת החוב בין המערערים (באמצעות בנם) לבין נציגי הבנק, שלא צלח.
בתאריך 23.09.99 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש שתי הבטוחות. המערערים הגישו שתי בקשות: האחת- לעיכוב הליכים ואיחוד דיון, והאחרת- למניעת תפיסת החנות. הבקשה לעיכוב הליכים ואיחוד הדיון נדחתה. בבקשה למניעת תפיסת החנות ניתנה בתאריך 14.11.99 החלטה ובה הוצע למערערים לשקול מחדש את בקשתם, וזאת לנוכח הצעת הבנק לעכב את מימוש החנות אם ישתפו פעולה בהליכי מכר הדירה. בהמשך לכך, נכרת הסכם בין הצדדים בתאריך 24.11.99 (להלן:
"ההסכם").
במסגרת ההסכם, וכנגד עיכוב מימוש החנות, אישרו המערערים את חובם הפסוק (לרבות אופן חישובו), הסכימו למכירת הדירה באמצעות כונס הנכסים (להלן:
"עו"ד דרזנר") תוך שיתוף פעולה מצידם, והתחייבו לשאת בהוצאות ובשכר טרחתו של עו"ד דרזנר בגין הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו למימוש שתי הבטוחות. עוד הובהר בהסכם, כי רק לאחר פירעון מלוא החיובים הנ"ל ייסגר תיק ההוצאה לפועל למימוש החנות ותוסר המשכנתא. כן הובהר, כי במידה והכספים שיתקבלו ממכר הדירה לא יהא בהם די לפירעון החוב, תימכר החנות באותם תנאים שנקבעו בהסכם ביחס לדירה.
לטענת המערערים ההסכם נחתם לאחר שעו"ד דרזנר איים עליהם כי אם לא יחתמו יפעל לתפיסת החנות ומכירתה באופן מיידי. בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי ההסכם נחתם בתאריך 24.11.99, בהמשך לפגישה שהתקיימה בתאריך 22.11.99, בה נכחו עו"ד דרזנר, המערערים ובנם. עוד נקבע בפסק הדין, כי
"אילן אישר, כי הוריו קראו את ההסכם והמתינו יומיים. הוא התייעץ עם מי שהתייעץ, וכעבור יומיים הם חזרו למשרד עורך-דין דרזנר וחתמו על ההסכם".
הדירה נמכרה באמצעות עו"ד דרזנר, והתיק למימוש החנות נותר פתוח. לטענת המערערים, סכומים שנתקבלו ממכר הדירה לא עודכנו בתיק ההוצאה לפועל, ועו"ד דרזנר הגדיל לעשות כשדרש לקבל שכר טרחה והוצאות שלא אושרו ואף איים כי אם לא ישולם סך של 274,689 ש"ח יממש את החנות. בהמשך לכך, הגישו המערערים באמצעות עו"ד פרפורי בקשה בטענת 'פרעתי'. אין מחלוקת, כי בתאריך 23.01.01 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יופחת החוב בתיק ההוצאה לפועל לסך 126,172 ש"ח; תימחק הבקשה בטענת 'פרעתי'; והמערערים יוכלו להעלות טענותיהם בתביעה שיגישו לבית המשפט.
לבית משפט השלום הוגשו שתי תביעות. האחת (ת"א 27391/01) להשבת כספים ששולמו, על פי הנטען, ביתר, ולפיצוי כספי. המערערים תיקנו את תביעתם, ובסופו של דבר הסעד הנתבע בגדרה עמד על 438,174 ש"ח (להלן:
"התביעה הכספית"). תביעה שנייה (ת"א 152302/02) הינה תביעה למתן סעד הצהרתי בה התבקש בית המשפט לקבוע כי ההסכם מיום 24.11.99 בטל מחמת אי חוקיות ולאור הנסיבות בהן נחתם (להלן:
"התביעה לביטול ההסכם"). המערערים בחרו שלא לשכור שירותיו של עורך דין, וההליכים נוהלו על-ידי בנם.
2. ההחלטות נגדן מופנה הערעור
בתאריך 01.05.05 ניתן פסק הדין המקורי שדחה את התביעות. בפסק הדין, סקר בית המשפט את השתלשלות העניינים שעמדה ברקע התביעות, והציג את טיעוני הצדדים.
המערערים-התובעים טענו כי דין ההסכם להתבטל, מאחר שנחתם תוך לחץ, איומים, אילוץ וחוסר אונים. בהמשך לכך נטען, שבדיקת החשבון לעומקו מעלה, שהבנק הוא שחייב להם כספים עקב גביית ריבית מופרזת. עוד נטען, כי הודעת הבנק שהחשבון נסגר בתאריך 06.11.00 מהווה הודאת בעל דין כי החוב נפרע. בנוסף, תבעו המערערים פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.
מנגד, טען הבנק כי ההסכם תקף ואין כל עילה לבטלו. לחילופין נטען, כי גם אם נפל פגם בכריתת ההסכם, הרי שעל המערערים-התובעים היה לבטלו תוך זמן סביר. לנוכח הטענה שההסכם תקף, גרס הבנק כי סכום החוב אושר במסגרתו, ואין לחזור ולבדקו. בהמשך לכך הבהיר הבנק, כי ספרי הבנק אינם מעודכנים בחוב שמקורו בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין, ועל כן יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל היא הקובעת בנסיבות העניין. לבסוף ולחילופין נטען, כי אפילו יבוטל ההסכם הרי שהסכומים נגבו כדין ולא ביתר.
לאחר סקירת הוראות הדין והפסיקה בסוגיות הכפייה והעושק, מצא בית המשפט קמא כי ההסכם לא נכרת בנסיבות הנטענות. בית המשפט ייחס משקל לעובדה שהמערערים עצמם לא הגישו תצהירים ולא העידו, אלא בנם הוא זה שהגיש תצהיר והעיד מטעמם, וזאת על אף שהתייצבו ונכחו בחלק מהדיונים. מניתוח עדותו של הבן, התרשמה כב' השופטת כהן כי:
"כאשר נשאל מר בורנשטיין איזה כפיה היתה כאשר הוא חתם על ההסכם, הוא לא ידע לפרט מעשה כפיה ספציפי, אלא טען, כי בורנשטיין חתמו על ההסכם מאחר והם חששו שהחנות תמומש ובאופן זה, ייגרמו להם נזקים כספיים בלתי הפיכים ... ובאותו סעיף גם נכתב, כי החלטת ראש ההוצל"פ לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים, העמידה אותם בפני עובדה מוגמרת ולפיה נאלצו לקבל את הצעתו של עורך-דין דרזנר להגיע להסכם פשרה.
...
מר בורנשטיין אישר בחקירתו הנגדית, כי הוא לא הגיש ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ שלא לעכב את ההליכים ...
וציין, כי אותם איומים שהוא מספר עליהם בתצהירו הן פניות ודרישות של עורך-דין דרזנר לתשלום החוב.
...
אילן אישר, כי הוריו לא חתמו על ההסכם באותו יום, אלא הלכו וקראו אותו. המתינו יומיים והוא אישית התייעץ בהוצל"פ תל אביב 'עם פקידי הוצל"פ' ... ורק לאחר מכן, חתמו על ההסכם".
כב' השופטת כהן לא התעלמה מהעובדה שקיומם של הליכי הוצאה לפועל מעוררים חשש, אך הטעימה כי חשש זה אינו מגיע לכלל "כפייה" כמשמעותה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן:
"חוק החוזים"). כמו כן קבעה כב' השופטת כהן, כי "איומיו" של עו"ד דרזנר לא היו איומים, כי אם אזהרות בדבר נקיטת הליכים משפטיים, כמשמעותם בסעיף 17(ב) לחוק החוזים. לבסוף, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי:
"התובעים עשו שיקול לגיטימי והחליטו שלא להסתכן בכך שבית המשפט/לשכת ההוצל"פ לא יקבלו את עמדתם. ומרצונם החופשי ולאחר שבמשך יומיים היתה בידם טיוטת הסכם, והם התייעצו עם מי שהתייעצו באשר לאותו הסכם, הם החליטו לחתום על ההסכם.