פסק-דין בתיק עא 2256/02

בפנינו ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בטבריה שבגדרו נדחתה תביעתם של משיבים 1 ו-2 כנגד משיבה מס' 3. למען הבנת הרקע לערעור והשאלות המתעוררות כאן נכנה להלן את המערער לשם הקיצור "הנהג", את משיבים 1 ו-2, "הנפגעים" או "התובעים" ואת משיבה מס' 3 נכנה "המבטחת".

העובדה שהנפגעים, שתביעתם נגד הנהג נדחתה, נמנעו לערער על פסק הדין היא שיצרה את הסיטואציה המוזרה משהו ולפיה דווקא הנהג הוא שערער ואילו הם שהינם "נפגעים" גם מהחלטת בית המשפט נמנים על שורת המשיבים כאן.

להלן נציג את העובדות והנתונים הרלבנטיים להתדיינות בין בעלי הדין. בתאריך 14/7/96 הגיע הנהג במכונית לכפר עילבון. הוא עצמו הינו תושב העיר נצרת. יחד עמו היה חבר. אין מחלוקת כי השניים שתו, עובר לנסיעה וגם במהלכה, משקאות משכרים. גם מוסכם שהשניים נקלעו לעימות מילולי עם אנשי הכפר על רקע כעסם של האחרונים אשר הבחינו כי השניים שותים משקאות משכרים בתוככי הכפר. התושבים הקיפו המכונית וביקשו או הורו לשניים לעזוב המקום. הדרישה עוררה ויכוח קולני בין השניים לבין תושבי הכפר. בשלב כלשהו עזבו השניים המקום ופנו עם רכבם לעבר כביש היציאה מהכפר. בטרם עזבו הכפר שבו לפתע השניים על עקבותיהם וחזרו לעבר בני הכפר שעדיין התקהלו במקום על הכביש. המכונית חדרה אל בין המתקהלים וכתוצאה מכך נפצעו הנפגעים.

כל אחד מהנפגעים הגיש בנפרד, באמצעות אותו פרקליט, תביעה נגד הנהג ונגד המבטחת ולאותו בית משפט. תביעתו של הנפגע זיינה הוגשה בתיק אז' 4273/96 של בית משפט השלום בטבריה ואילו תביעתו של הנפגע שופאני הוגשה בתיק אז' 10857/96 של אותו בית משפט.

יצויין כי עילת תביעתו של שופאני מבוססת על חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן "החוק") ועליו בלבד בעוד שבתביעתו של זיינה כלולה עילה נוספת מכח פקודת הנזיקין, ובה מיוחסת לנהג גם עוולה על פי הפקודה.

שתי התובענות אוחדו. המבטחת התגוננה כנגד התובענה וביקשה לדחותה ובמקביל שיגרה הודעה לצד שלישי כלפי הנהג וטענה לקבלת שיפוי ממנו. טענתה המרכזית של המבטחת כנגד התובענות היתה כי היא פטורה מכל חבות באשר אין בפנינו כלל תאונת דרכים כמשמעותה בחוק.

הנהג והנפגעים ביקשו לדחות הטענה האמורה. בית המשפט החליט, בהסכמת בעלי הדין, לפצל הדיון כך שבראשונה נדונה שאלת החבות. מכח ההחלטה עבר בית המשפט לשמוע ראיות וטענות בשאלה שהועמדה להכרעה ובסופו של יום קיבל את עמדת המבטחת ודחה התביעות כנגדה תוך שהוא קובע שאין המדובר בתאונת דרכים.

על פי החלטה קודמת שניתנה על ידינו קבענו שבהקשר ליחסים שבין הנפגעים והנהג לבין המבטחת מהווה החלטתו זו של בית משפט קמא משום פסק דין שהרי מכוחה "יצאה" המבטחת כליל מתמונת ההתדיינות. חרף מציאות זו היה זה הנהג שהגיש הערעור הנוכחי ובזכות, לפי קביעתנו הקודמת, בעוד שהנפגעים לא עשו כך אם כי נטלו חלק בהתדיינות שבפנינו והצטרפו לכל טענותיו של הנהג.

השאלה העומדת להכרעה בערעור הינה איפוא האם בדין דחה בית משפט קמא התביעה כנגד המבטחת שעה שקבע שהארוע שנדון כאן אינו מהווה "תאונת דרכים" לפי החוק וזאת מכח החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק והקובעת כי:

מקובל היה ומקובל גם עתה על בעלי הדין כי משברי הדבר שהנפגעים אכן נפגעו מפגיעתה של המכונית שהיתה נהוגה בידי הנהג, וזאת אגב נסיעתה, אזי על המבטחת החפצה להשתחרר מאחריותה בטענה דלעיל, לשאת בנטל השכנוע כי חלה כאן החזקה הממעטת המוציאה המקרה מכלל היותו "תאונת דרכים". בזיקה לעניננו על המבטחת להוכיח כי הנהג פגע בנפגעים במהלך  מעשה שנעשה על ידו במתכוון. גם אם הנטל המוטל על המבטחת הוא כשיעורו במשפט האזרחי עדיין עליה להוכיח כי הנהג התכוון לגרום לנזק, דהיינו חפץ בתוצאה הפוגענית וחתר אליה ובלשונה של כב' השופטת דורנר כי הוא רקם מזימה לעשות כן. בע"א 1342/99, בנא נ' אררט, משדנה כב' השופטת בסעיף 7 (1) לחוק, היא קובעת כי:

פסק הדין פורסם בפד"י נ"ד IIIעמ' 433 והמובאה לקוחה מעמוד 435 סיפא.

אותו פסק דין והציטוט שלקוח מתוכו עוסקים אמנם בפרשנותו של סעיף 7 (1) לחוק אך לאור הזהות הלשונית והתכלית המשותפת ברי שיש לפרש את ההוראה הכלולה בחזקה הממעטת שבסעיף 1 סיפא לחוק באותו אופן.

בית משפט קמא שמע את בעלי הדין ועדים שונים שהיו במקום התרחשות התאונה והגיע כאמור לכלל מסקנה שענין לנו כאן עם מעשה שנעשה במתכוון, דהיינו כי הנהג פגע בנפגעים במזיד ומתוך כוונה לגרום נזק לגופם.

בשלב זה נציין כי הנהג עצמו מסר בעדותו בבית המשפט ובעת חקירתו במשטרה גרסאות שונות שהמשותף להן הוא נסיון להטיל האשם על המתקהלים במקום. בכל אחת מהגרסאות הוא דחה את הטענה שפגע במתכוון בנפגעים ושיווה לארוע אופי של תאונת דרכים. בית משפט קמא קבע כי הנהג עשה עליו רושם בלתי מהימן והוא בחר להתעלם לחלוטין מכל אחת מגרסאותיו. כמובן שאין בדעתנו להתערב בממצא זה ונבחן את אופן גיבוש מסקנתו של בית משפט קמא על פי הדרך שבה הוא בחר להלך.

בפני בית המשפט לא הובאה כל ראיה ישירה שתצביע ותלמד על הלך נפשו וחפצו של הנהג אלא הוא הסיק את מסקנתו מתוך הראיות הנסיבתיות שבאו בפניו. כדי לתמצת את ממצאיו השונים של בית משפט קמא, אלה אשר הדריכו אותו למסקנתו האמורה, נביא את דבריו בעמ' 6 לפסק הדין בשורה 19 ואילך לאמור: