ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 131077/98 (כבוד השופטת ד. קרת מאיר), לפיו חויב המערער לשלם למשיבה סכום של 468,882 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין, וכן הוצאות והכל בגין "היטל איזון" ו"תשלום מיוחד" כהגדרתם בחוק המים, תשי"ט - 1959 (טרם תיקונו בתיקון מס' 11 מיום 1.1.99) (להלן: "
חוק המים").
רקע
1. המערער היה במועדים הרלוונטיים בעל רשיון להפקה ולהספקה של מים מנציבות המים, ואילו המשיבה היתה באותם מועדים קרן איזון שהוסמכה לגבות הטלי איזון ותשלומים מיוחדים על פי חוק המים.
2. בסוף שנת 1998 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער לתשלום "
היטל איזון" (כולל ריבית והצמדה) בסך של 468,382.88 ש"ח לשנים 1991-1997 ו"
תשלום מיוחד" בסך של כ - 500 ש"ח לשנת 1991, הכל כהגדרתם של חיובים אלו בחוק המים.
3. להגנתו, טען המערער כי יש למחוק את התביעה על הסף משום שהמשיבה בוטלה בחוק ומשכך היא מנועה מלהמשיך ולנהל את התביעה; כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכותה של המשיבה לגבות כספים לאחר שבקופתה הצטברו מיליוני שקלים שלא הוקצו למטרה הקבועה בחוק המים; וכי היטל האיזון בוטל בחוק ואינו חל עליו עוד.
עם זאת, טענתו המרכזית של המערער היתה כי קיבל "הבטחה שלטונית" מנציבות המים באמצעות מר גדעון צור, ז"ל - מנהל אגף הקצאות ורישוי בנציבות המים וסגן נציב המים (להלן: "
צור"). תוכנה של ההבטחה היה כי יושבו לו כספים ששילם למשיבה ביתר בין השנים 1984-1988. לטענתו של המערער, היטל האיזון בשנים אלו חושב באופן שהוא מתייחס גם לכמויות מים שנצרכו על ידי חברת מקורות ומושב נוה אטיב, כאשר רק בשנת 1991 הופרדה הצריכה באופן שבו מפיקי מים אלו חויבו ישירות על ידי המשיבה. השבת הכספים, או השיפוי כפי שכונה על ידי המערער, לא יצאה אל הפועל, ולפיכך עמד על זכותו לקזז את התשלומים ששילם ביתר בשנים אלו, שלהערכתו הגיעו לסך של כ - 533,000 ש"ח, וזאת מהתחייבויותיו העתידיות בהיטלי איזון.
4. בית המשפט, בקבלו את התביעה במלואה פסק, בתמצית, כדלקמן:
מבחינה העובדתית נקבע כי לאור הראיות שבאו לפני בית המשפט, מקורות ונווה אטיב היו צרכני משנה של המערער - בניגוד לטענתו כי החזיקו במפעלי מים והפיקו מימיהם בעצמם - וככאלו יש לחייב את המערער בהיטל איזון גם בהתחשב בשימוש המים שלהם.
אשר להבטחה המנהלית שניתנה לכאורה בכתב ידו של צור, הרי שמדובר בהנחיה פנימית של נציבות המים למשיבה, וככזו איננה יכולה להחשב כהבטחה מחייבת כלפי המערער. בהתאם לפסיקת הערכאה הדיונית צור - אשר לא הובא על ידי המערער להעיד וגם בכך ראה בית המשפט את מחדלו - לא היה בעל הסמכות לתת את ההבטחה; צור לא התכוון ליצור יחסים משפטיים מחייבים עם המערער וכן אין בהוראות אשר נתן גמירות דעת או מסוימות. הוסיף וקבע בית המשפט כי ממילא אין כל יכולת לקיים את ההבטחה - היא מחייבת עריכת חישוב נפרד לשלושה: המערער - מקורות - ונווה אטיב, כאשר לא ניתן לעשות זאת לאור מחדליו של המערער שלא עמד בחובה המוטלת עליו ברשיון ההפקה שלו לנהל רישום חודשי על התחלקות המים המופקים והמסופקים לכל אחד מהם. בית המשפט קבע כי הפרדת הצרכנים שנערכה בשנת 1991, איננה פועלת באופן רטרואקטיבי, אלא פרוספקטיבי בלבד, בהתאם לעקרון שלטון החוק לפיו תוקפו של חיקוק יהא מכאן ואילך. בהתאמה, קבעה השופטת המלומדת כי לא קמה למערער זכות לקיזוז אותם היטלים שלטענתו שילם ביתר, שכן ממילא לא מתמלאים התנאים הדרושים לקיומו של קיזוז בהתאם לסעיף 53(א) לחוק החוזים (החלק הכללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "
חוק החוזים"). עוד צוין בפסק הדין כי המערער לא ניצל את זכות הערר הקבועה בחוק המים ועל כן אין בידו להעלות טענות כלשהן באשר לגובה החיוב וזאת שנים רבות לאחר שחויב.
בשולי הדברים נקבע כי אף שהתביעה הוגשה יום לפני שחדלה המשיבה לפעול וסמכויותיה הועברו למדינה, עדיין היתה תאגיד קיים מכוח סעיף 116 לחוק המים ולכן היתה מוסמכת לגבות היטל איזון ותשלום מיוחד ולהגיש את התביעה. הטענה כי אין למשיבה כוונה לעשות בכספים שהצטברו בקופתה שימוש למטרה הקבועה בחוק המים נדחתה, לאחר שהמערער לא הצליח לסתור את חזקת התקינות העומדת לרשות המנהלית.
טענות הצדדים בערעור
5. בערעור שלפנינו חוזר וטוען המערער כי המשיבה חרגה מסמכותה בגביית היטלי האיזון שלא למטרות המנויות בחוק המים, ומלין על כי בית המשפט לא נכנס לעובי הקורה ובדק את מאזניה בהתייחס לטענה זו. כן טוען המערער כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב וזאת בשים לב לעיתוי הגשת התביעה, יום לפני שחדלה היא לפעול.
לגופם של דברים טוען המערער כי נוה אטיב ומקורות לא היו צרכניו ולכן לא היה מקום לגבות ממנו היטל איזון עבור מים שהם הפיקו באופן עצמאי. אמנם, מרכז המשק של המערער העיד שלפי הרשיון אכן היו השנים צרכני משנה של המערער, אולם מבחינה מהותית היו להם מכוני מים נפרדים, ומכתבים של צרכנים אלו לנציבות המים המלינים הם בעצמם על החיוב המשותף מעידים על כך כי היו מפיקים עצמאיים.
לעניין הבטחתו של צור, טוען המערער כי הוראותיו הינן "הוראות ביצוע", וטעה בית המשפט כאשר בחן סיווגם כהבטחה שלטונית/התחייבות מנהלית/הנחיות פנימיות. מכל מקום, לטעמו של המערער, צור היה מוסמך ליתן הוראות כפי שנתן, ודווקא חזקת התקינות המנהלית היא זו אשר מעבירה את הנטל למשיבה לסתור אותה, וזאת לא עשתה באשר לא הביאה לעדות את צור. המשיבה, הכפופה לנציבות המים, מחויבת היתה לפעול על פי הוראותיו של צור, לתקן באופן רטרואקטיבי את רשיון ההפקה של המערער ולערוך חישוב מתוקן של היטל האיזון, כאשר הכלל האוסר על תיקון רטרואקטיבי אינו חל כשמדובר בחקיקה המיטיבה עם האזרח. עוד טוען המערער כי המשיבה קיבלה ממנו דיווחים לגבי נתוני הצריכה של מקורות ונווה אטיב כדי לבצע את אותה התחשבנות רטרואקטיבית עליה הורה צור והיא אף היתה יכולה לשחזרם.
טענה אחרת של המערער היתה כי התנאים לקיומו של סעיף 53(א) לחוק החוזים התמלאו, הן משום שעסקינן בעסקה אחת - המסגרת הרחבה של היטלי איזון שהוטלו על המערער במהלך השנים 1984 - 1997, והן משום היות הסכום לקיזוז קצוב בהתאם לתחשיבו של המערער - תחשיב שכנגדו לא הגישה המשיבה כל חישוב משל עצמה. עוד מוסיף וטוען המערער כי אין בקיום זכות הערר על חיוב בהיטל איזון כדי לחסום טענת קיזוז או טענה ביחס לחוקיות הגביה.
המערער אף טוען כי בית המשפט התעלם מטענותיו לפיהן יש לנכות או להפחית מכל היטל איזון החל עליו בגין הפקת מים, את המים המסופקים למדינה עצמה. דין המדינה כדין כל ספק, מפיק או צרכן, ובהתאם להוראות סעיף 120 לחוק המים רשאי המערער לגבות ממנה, כמכל צרכן אחר, את החלק יחסי בהיטל האיזון יחד עם דמי המים.
6. לעומתו, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום. המשיבה מדגישה כי מקורות ונוה אטיב היו צרכני משנה של המערער, ובהיות קביעה זו קביעה עובדתית של הערכאה הדיונית, אין נוטה בית משפט של ערעור להתערב בה בדרך כלל, בפרט כאשר המערער מעולם לא מחה על דרישות התשלום שנשלחו אליו מידי שנה וכשרשיון ההפקה שלו כולל את מקורות ונוה אטיב מבלי שתשמע כל מחאה מצידו.
המשיבה שבה וחוזרת על כך כי הסמכות ליתן לה הוראות הינה לנציב המים בלבד בעוד צור היה ראש אגף הקצאות ורישוי בנציבות המים וסמכויותיו התמצו בהנפקת רשיונות והספקת מים למכסות שנתיות מוגדרות מראש. מכל מקום צור לא התכוון ליתן לדבריו תוקף משפטי מחייב, ואין בהם מסוימות או גמירות הדעת. לעניין קיזוז טוענת המשיבה כי אין מתקיימים התנאים לעריכת קיזוז כאמור, וחוזרת וטוענת כי המערער לא ניצל את זכות הערר הנתונה לו לפי חוק ולכן ואינו יכול להשמע בטענותיו אלו כעת.
אשר לטענת המערער לעניין התעלמות בית המשפט מטיעוניו בקשר עם היותו ספק מים למדינה, הוא לא הוכיח את שעור החיובים כלפיו ובכל מקרה היה עליו לפעול במסגרת סעיף 120 לחוק המים ולגבות מהצרכן, המדינה, את החלק היחסי בהיטל האיזון יחד עם דמי המים ובאופן עצמאי.