1. זהו ערעור על החלטת כב' הרשמת ספרא-ברנע שניתנה ביום 5.11.07 במסגרת תיק בש"א 16899/07, בה הורתה על השארתם בעינם של צווי עיקול שהוטלו בזמנו על מטלטלין וחשבונות בנק שונים של המערער, והחזרת צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו.
2. לטענת המערער, שגתה הרשמת ביישום המבחנים והנטלים הרלוונטיים לעניין הטלת הצווים הזמניים, משום שלא הוצגו על ידי המשיבה ראיות כלשהן להוכחת יסוד ההכבדה.
3. תחילתם של ההליכים בתיק הוצל"פ מס' 7-07-29245-02 שנפתח לביצוע שיק על סך 60,000 ש"ח, אותו מסר המערער למשיבה. במועד פתיחת התיק ניתן על ידי ראש ההוצל"פ צו עיכוב יציאה מן הארץ וכן צו לעיקול ברישום על מטלטלין בביתו וצו עיקול חשבונות אותם ניהל בבנקים אחדים.
4. בהחלטתה נשוא הערעור שבפניי, קבעה כב' הרשמת כי המשיבה עמדה בדרישה לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת התביעה. בהמשך סקרה את טענות הצדדים הסותרות לגוף התביעה וראתה שלא לקבוע מסקנה חד-משמעית במחלוקת זו. לגבי קיומו של יסוד ההכבדה, הפנתה הרשמת לכך שמנהל המשיבה ציין בתצהירו כי המבקש הודה בפניו כי מצב עסקיו בארץ גרוע וכי הוא מתעתד לעזוב לעסקים בחו"ל. מנהל המשיבה לא נחקר על טענה זו, ואילו בחקירתו הנגדית של המערער התברר כי הוא אכן בוחן אפשרות לעסקים בחו"ל ולמטרה זו יצא לנסיעת עסקים ביום 24.10.07. כב' הרשמת קבעה כי בכך התאמתה טענת המשיבה, לפיה קיימות ראיות מהימנות לכאורה לכך שהמערער עומד לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת, ועל ידי כך להכביד על בירור ההליך או ביצוע פסק הדין.
בבואה לבחון את הסעד הראוי, תוך איזון זכויות הצדדים, הפנתה הרשמת לכך שעד כה לא הומצאו תשובות הבנקים בהם הוטלו העיקולים, ועל כן לא ניתן להעריך את נזקי המערער. מדובר בעיקול ברישום ולכן בטרם קבלת תשובות הבנקים המחזיקים לא ניתן לאזן בין זכויות הצדדים, שהרי באם יתברר כי החשבונות הינם ביתרת חובה, לא תהא כל משמעות לעיקול שהוטל. אשר לעיקול ברישום של המטלטלין בדירת המערער, נקבע כי מדובר בסעד שאינו מכביד וכי בכל מקרה אותם מטלטלין לא יוצאו מן הדירה עד למתן הכרעה בתיק. בעניין עיכוב היציאה מן הארץ, נקבע כי המערער חיזק את טענות המשיבה לפיהן הוא מחפש עסקים בחו"ל ויבקש לצאת את הארץ לשם כך. כמו כן, נמנע המערער מלטעון, ולו במילה אחת, כי מצב עסקיו טוב או כי הוא בעל נכסים. משכך, קבעה כב' הרשמת כי "הונחה תשתית לחשש סביר כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו טוב, הוא מוכר נכסים, לא רשם את הדירה על שמו אף ששילם עליה, הוא מחפש את מזלו העסקי בחו"ל מזה זמן מה. בנסיבות אלה קיים חשש סביר להכבדה אם יבוטלו הצווים הזמניים". לפיכך קבעה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ יוחזר על כנו וכי המערער יהיה רשאי בכל עת להפקיד סך של 45,000 ש"ח בקופת בית המשפט, לביטול כל הצווים הזמניים. עד כאן ההחלטה נשוא הערעור.
5. בבואו לדון בבקשה לעיקול זמני, על בית המשפט לבחון, כפי העולה מתקנות 362 ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את קיומם של התנאים שלהלן:
1. ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת התביעה.
2. קיומן של ראיות לכאורה לחשש סביר שאי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.
3. איזון האינטרסים של הצדדים, תוך שקילת שיקולים כלליים של מאזן הנוחות, תום לב והמידתיות הראויה במתן הסעד המבוקש.
ראו: 1. ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פד"י לח (4), 105.
2. רע"א 5095/93 פ.א ארבן בע"מ נ' גבי שותפות לבניין, פד"י מט (1), 730.
3. רע"א 8420/97 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פד"י נא (3), 789.
אשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, דומה כי די באחיזה בשטר כדי ללמד על קיומה של עילת תביעה וזכות לכאורית של המשיבה להיפרע על פיו. סעיף 29(א) לפקודת השטרות קובע כי צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לא בעד ערך. הווה אומר כי לזכות המשיבה עומדת חזקה כי מסרה תמורה בעד השטר בו היא אוחזת, ועל המערער הנטל להוכיח היפוכו של דבר (זוסמן, דיני שטרות, מהדורה ששית תשמ"ג-1983, עמ' 259-261; ש. לרנר, דיני שטרות, תשנ"ט-1999, עמ' 255-256). מילים אחרות, המשיבה אוחזת בשטר שנעשה על ידי המערער, ואחיזתה בו כשלעצמה מגלמת את עילת התביעה. הנטל להוכחת טענת ההגנה מוטל על המערער. מכאן שאין צורך בראיות נוספות לביסוס עילת התביעה.
6. אשר ליסוד ההכבדה, לטעמי אף כאן צדקה הרשמת בקבעה כי הנסיבות, כפי שנתבררו בפניה, מעלות חשש ממשי לכך שאי מתן הצו עלול להכביד על בירור ההליך וביצוע פסק הדין. המערער אישר את הטענה כי הוא פועל לבחינת אפשרויות עסקיות בחו"ל ולצורך כך יצא אף לנסיעת עסקים. העובדה שבני משפחתו נותרו בארץ, אין בה כדי לשנות, שכן אלה יכולים לעזוב בכל עת.
7. גם בבואה לשקול את האיזון בין האינטרסים של הצדדים, פעלה הרשמת בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה. למעשה, הצו היחיד שיש בו משום הכבדה על המערער הינו צו עיכוב היציאה מן הארץ, שכן בצדק נאמר כי צו עיקול המטלטלין בדירת המערער אין בו משום הכבדה ואילו העיקולים ברישום שהוטלו על חשבונותיו, ספק אם מכבידים המה, כל עוד לא הוברר מה מצבם של אותם חשבונות. יצוין כי הרשמת קבעה, בגדר החלטתה, כי המערער יהיה רשאי להגיש בקשה לביטול העיקולים על אותם חשבונות, ובלבד שיצרף את תשובות המחזיקים ואז תישקל הבקשה בשנית. אשר לעיכוב יציאה מן הארץ, צמצמה כב' הרשמת את ההכבדה על המערער, בכך שקבעה כי באם יופקדו סך של 45,000 ש"ח בקופת בית המשפט יבוטלו כלל הצווים, ובכללם צו עיכוב היציאה. נראה לי כי בכך נעשה איזון ראוי ונכון בין האינטרסים השונים ואין כל מקום להתערבות בהחלטה.
8. בשולי פסק הדין אציין, כי במהלך הדיון בפניי נעשה ניסיון להגיע להסדר מוסכם על ידי כך שהמערער יציג בטוחה חלופית חלף ההפקדה בקופת בית המשפט. ההצעות שהועלו על ידו לא היו מספקות, שכן מדובר היה בנכס מקרקעין עליו רובצת משכנתא לטובת בנק למשכנתאות, מבלי שהובא שמץ ראיה לשוויו העדכני של הנכס נכון להיום וליתרת ההלוואה לבנק. הוא הדין לגבי פקדון כספי (פק"מ) המופקד בחשבונה של אשת המערער. לא הובא כל תצהיר מטעמה כי הינה מסכימה להטלת עיקול על הכספים שבאותו חשבון (אציין כי במהלך הדיון הצביע ב"כ המערער על אשה שנכחה באולם וציין כי מדובר באשת המערער). מעבר לכך, לא הובאה כל ראיה לכך שמדובר בפקדון שלא הוטל לגביו כל עיקול אחר מעם נושים אחרים. די בכך על מנת לדחות את החלופות הנ"ל שהוצעו.
9. סיכומו של דבר, אני דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ. בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון, בין היתר, את העובדה שהמערער לא ראה להגיש עיקרי טיעון. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תפעל לסגירת תיקי בש"א 19659/07, 19698/07, 1635/08.
ניתן היום ג' בשבט, תשס"ח (10 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.