1. המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 20.3.99. במקצועו המערער הוא רופא. בעקבות התאונה סבל מחבלות יבשות בצוואר, בראש ובגב, היה במעקב רפואי, נעדר כחודש ימים לאחר התאונה מעבודתו, אך לא אושפז.
המל"ל קבע למערער נכות זמנית בשיעור 20% במשך חודשיים, 10% למשך 9 חודשים ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון תמידי. במסגרת הליך של החמרת מצב נקבעה נכות נוספת של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי.
במסגרת התביעה מונה לתובע מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג. שקבע 10% נכות בגין טנטון.
נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה היא אם כן 10% לצמיתות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ו-10% בגין טנטון ובמשוקלל 19%.
מתברר כי התובע טרם התאונה עבד כרופא בית חולים והמתין לתקן של מומחה. עת נשמעה התביעה עבד במרפאת קופת חולים והשתכר כ-15,000 ש"ח ברוטו בעוד טרם התאונה השתכר כ-7,000 ש"ח ברוטו בממוצע.
בית המשפט שם את נזקיו ובין היתר קבע ביחס להפסד השתכרות בעתיד כי בלוקחו בחשבון את גילו של התובע, את נכותו המשוקללת, את מהות עיסוקו כרופא ואפשרויות תעסוקה עתידיות, נכון לפצותו בסכום גלובאלי בשיעור של 100,000 ש"ח.
התובע מערער על פסק דין זה, ועניינו הוא בטענה למיעוט הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד.
הנתבעת, היא המשיבה שבפנינו, תומכת בפסק הדין וסבורה כי דין הערעור להידחות.
2. כידוע, קציבת הפיצוי בגין נזק גוף ובמיוחד בפריט הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות, הינה בגדר של הערכה ואומדן, ובית המשפט לערעורים לא יתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית מקום שזו מבוססת על השיקולים הראויים, כאשר הקביעה היא בגדר מתחם הסבירות.
שקלנו את טענות הצדדים. נראה לנו כי בית המשפט קפץ ידו בענין קביעת הפיצוי בראש הנזק הנדון במידה המחייבת התערבותנו. נראה לנו שבית המשפט לא שקל די את ההשלכה האפשרית של הפגיעה על כושר עבודתו של התובע בשנים שתבואנה, עם הזדקנותו.
נכון הדבר שלא מדובר בפגיעה אורתופדית אצל עובד כפיים אלא בהגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ובטנטון ביחס לרופא היושב לפחות חלק ממהלך עבודתו ליד שולחן. רופא כזה עוסק מטבע הדברים גם בבדיקתם של חולים, בשיחה עימם ובדרך הרגילה מוצא עצמו גם בתנועה. הן הוברר שהפגיעה הצווארית הותירה בתובע מגבלה מסויימת בתנועות הצוואר. אין לשלול גם כי התובע מתקשה במידה מסויימת בביצוע תורנויות, ענין המחייב מאמץ שמעבר לעבודה בשעות המרפאה הרגילות.
גם אם לא הוכח שהתאונה הביאה לידי כך שלתובע נגרם הפסד כספי מוכח בשכרו, וכעולה מן האמור לעיל אף חלה עליה ניכרת בהכנסותיו מאז התאונה עד היום, ראוי לזכור שכושר עבודתו של אדם הוא נכס, והפגיעה בו ראויה לפיצוי (
ע"א 237/80 בר ששת נגד האשאש, פ"ד ל"ו (1)281, בעמ' 293 - 294).
עוד יש לזכור שבמועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום היה התובע כבן 39. לפי סעיף 3 של חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, גיל הפרישה לגבר הוא גיל 67, ומשעסקינן בעבודה במקצוע עצמאי, כגון רופא, אף יש לקחת בחשבון שגיל הפרישה הוא קרוב לגיל 70. עסקינן איפוא בתקופה עתידית של כ-30 שנה, ולכן בקביעת שיעורו של הפיצוי יש לקחת בחשבון, בין היתר, אפשרות של פליטת הנפגע משוק העבודה ואזי יהא עליו להתמודד על קבלתו למשרה חדשה בנכותו, ושיקול זה חייב גם הוא להילקח בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי שהנפגע זכאי לו, גם אם מבוצע חישוב על דרך של אומדן גלובאלי, דרך חישוב שאין בה פגם בנסיבות מקרה זה.
אנו מפנים
לע"א 591/80 חיו נגד ונטורה, פ"ד ל"ח(4), 393, בעמ' 402:
"נקודת המוצא לענין תביעה זו היא המצב, הקיים אצל התובע היום בקשר לעבודתו, והאפשרות שבעתיד יחול במצב זה שינוי, אשר יביא בחובו הפסד בשכר עקב נכותו. הכוונה היא בעיקר לאפשרות, שהתובע ייפלט מסיבה כלשהי ממקום עבודתו הנוכחי אל שוק העבודה, ויש לבדוק, אם לא פחתו סיכוייו, עקב נכותו כתוצאה מהתאונה, למצוא מקום עבודה אחר, שבו לא תיפגע רמת הכנסתו"
על יסוד כל השיקולים כפי שפורטו לעיל, זכאי המערער לתוספת של 35,000 ש"ח מעבר לסכום שנפסק לזכותו בבית משפט קמא.
3. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית במובן זה שאנו מחייבים את המשיבה, להוסיף ולשלם למערער את הסכום של 35,000 ש"ח, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (26.9.05), בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, ולרבות החזר אגרת הערעור שהמערער נשא בה.
המשיבה תשלם סכומים אלה למערער בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
אין צו להוצאות בערעור מעבר לאמור לעיל.