כב' השופט האשם ח'טיב - אב"ד
האם אירוע המהווה בעת ובעונה אחת הן שימוש ברכב מנועי במובן הסיכון התחבורתי והן פעולת טעינה ברכב עומד שהוחרגה מהגדרת המונח "שימוש", שבסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "
פלת"ד"), מהווה תאונת דרכים המזכה בקבלת פיצויים ע"פ חוק פלת"ד אם לאו, זאת היא השאלה המשפטית המתעוררת בערעור שבפנינו, והתשובה עליה תכריע את גורלו של הערעור.
רקע הדברים
1. המערער נהג משאית במקצועו העוסק בהובלת חומרי בנין, במסגרת עבודתו בחברה משפחתית, היא המשיבה מס' 1, ניגש בבוקר יום 27/1/03 סמוך לשעה 9:00 למשאית עליה הועמד מטען בלוקים וחומרי בניה נוספים במטרה להוביל את המטען לאחד מלקוחות המשיבה 1.
בטרם יחל המערער בהסעת המשאית, עלה על המשאית ע"מ לקשור את המטען באמצעות חבלים, תוך כדי הקשירה, החבל השתחרר בפתאומיות והתובע איבד את שווי משקלו, נפל ארצה ונחבל בגופו. האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי וועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, קבעה כי לתובע נותרה, בעקבות התאונה, נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הנוירולוגי.
2. המערער הגיש בפני בית המשפט קמא תביעה כנגד המשיבות לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהאירוע הנ"ל. תחילה תבע המערער בשתי עילות חלופיות, האחת מכח חוק פלת"ד והאחרת ע"פ העילה שבפקודת הנזיקין, אולם בהמשך חזר בו מתביעתו ע"פ העילה שבפקודת הנזיקין, כך שעילת התביעה שנותרה ומכוחה תבע את נזקיו ואשר הוכרעה על פי פסק הדין מושא הערעור, הינה מכח פלת"ד ומתוקף היות האירוע תאונת דרכים במובן חוק פלת"ד.
3. בפני בית המשפט קמא לא היתה, בין הצדדים, מחלוקת כי המערער אכן נפל מהמשאית עת עסק בקשירת המטען וחיזוקו לקראת תחילת נסיעתו במשאית. המחלוקת שהתעוררה בקשר לאירוע היתה בעניין המועד בו הועמס המטען על המשאית; המערער טען כי המטען הועמס על המשאית יום קודם לאירוע, בעוד שהמשיבה 2 (להלן: "
המשיבה" או "
חברת הביטוח") טענה כי המטען הועמס באותו בוקר של יום האירוע וסמוך לפני שהמערער עלה על המשאית ועסק בקשירת המטען וחיזוקו.
4. בית המשפט קמא קבע ע"ס הראיות שהובאו בפניו, ולאור ממצאי מהימנות, כי המטען הועמס על המשאית באותו בוקר של התרחשות האירוע, סמוך לפני שהמערער עלה על המשאית ועסק בקשירת המטען וחיזוקו.
בית המשפט קמא קבע כי פעולות הקשירה והחיזוק של המטען בהם עסק המערער בעת האירוע הן חלק אינטגרלי מפעולות הטעינה. מאחר ופעולות אלה בוצעו עת המשאית עמדה, הרי שהן מוחרגות, ע"פ החוק, מהגדרת שימוש ברכב מנועי שבחוק. ומשכך נפילתו של המערער מהמשאית אינה מהווה תאונת דרכים במובן חוק פלת"ד על כן דחה את תביעת המערער.
הערעור
5. הערעור שבפנינו איננו מופנה כנגד קביעתו של בית המשפט קמא באשר למועד בו הועמס המטען על המשאית וב"כ המערער אף ציין מפורשות בעיקרי טיעוניו כי אינו חולק על קביעת בית המשפט באשר למועד העמסת המטען על המשאית, זאת נוכח ההלכה הפסוקה והמושרשת לפיה ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. ואכן טוב עשה ב"כ המערער בהצהרתו זו, במיוחד לאור העובדה שהקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא נקבעו ע"ס ממצאים שבמהימנות עדים שבית המשפט קמא שמע והתרשם מהם ישירות.
טענתו של המערער בערעור שבפנינו הינה כי, גם אם המטען הועמס על המשאית באותו בוקר וסמוך לפני שהמערער עלה על המשאית ועסק בקשירת המטען וחיזוקו, עדיין המדובר בתאונת דרכים במובן חוק פלת"ד, וחברת הביטוח חייבת בפיצוי על נזקי הגוף מהם סבל כתוצאה מאותו אירוע.
6. המערער טוען שגם אם פעולת הקשירה מהווה פעולת לוואי לטעינה, עדיין מדובר בשימוש מתחרה אחר המהווה שימוש ברכב, הגובר בנסיבות על ההחרגה של טעינה מגדרי השימוש ברכב מנועי.
ב"כ המערער מפנה בעיקרי טיעוניו אל דברי השופט ריבלין ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב, נט (3) 541 (להלן: "
פרשת סמג'ה"), ומהם עולה, לגישתו, כי במצבים בהם ניתן לשייך אירוע למספר קטיגוריות של השימוש, וכאשר עפ"י אחת מהן מהווה הפעולה "שימוש" ועל פי אחרת - לא, תקום לנפגע זכאות על פי חוק הפיצויים ובלבד שמתקיימות יתר הדרישות בחוק.
7. עוד טוען המערער כי מאחר וביהמ"ש קמא קבע בפסק דינו שפעולת קשירת המטען הינה פעולת לוואי לטעינה, וגם מהווה פעולה נחוצה לבטיחות הנסיעה והובלת המטען, היה עליו לקבוע כי פעולת הקשירה הינה ללא ספק פעולת לוואי לנסיעה ואף הכרחית לה, ובתור שכזו מהווה שימוש ברכב מנועי.
לטענת המערער, היה על ביהמ"ש קמא לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים הואיל וקיים שימוש מתחרה ברכב, שמותיר את התאונה בה עסקינן בגדר החוק כאשר ברור לכל שמתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין קשירת המטען לשימוש התעבורתי ברכב, הואיל והקשירה נועדה לבטיחות הנסיעה, דבר הקשור בטבורו בצמצום סיכון תחבורתי.
המערער צירף, ע"פ רשות שניתנה לו, מספר פסקי דין שלגישתו תומכים בטענתו בדבר היות האירוע תאונת דרכים במובן חוק הפלת"ד, על אף שהאירוע שגרם לפגיעה הינו חלק מפעולת הטעינה.
טענות חברת הביטוח בערעור
8. מנגד טוענת המשיבה כי פסק הדין של ביהמ"ש קמא נכון וכי אירוע התאונה אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, במיוחד לאור הגדרת "שימוש" בסעיף 1 לחוק, לפיה הוחרגה טעינה של מטען, כשהרכב עומד, מהגדרת השימוש.
9. המשיבה מוסיפה וטוענת כי השאלה המשפטית האם קשירת מטען לקראת נסיעה הינה חלק מפעולת טעינתו, נדונה בערכאות רבות והוכרעה בהלכה מחייבת לפיה פעולת הלוואי שנועדה להשלים את הטעינה איננה נופלת בגדר תאונת דרכים.
לתמיכה טענותיה הפנתה המשיבה למספר פסקי דין ביניהם רע"א 6223/98 מגדי שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נב (5) 381 (להלן: "
פרשת שיבלי"), שם נקבע כי פעולות הכיסוי של המטען וקשירתו הן פעולות משלימות לפעולת הטעינה בהיותן מיועדות להבטיח את שלמות המטען ויציבותו, ולכן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק ממנה.
10. לטענת ב"כ המשיבה פסה"ד בעניין סמג'ה שהמערער מתבסס עליו לא שינה את ההלכה הקיימת ביחס להגדרת המונח "פריקה וטעינה", אלא מתייחס לסיטואציה ספציפית של מקרה שבו יש התנגשות בין החזקה המרבה שמכניסה "כניסה ויציאה מהרכב" לגדרו של "שימוש ברכב", לבין החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה", המחריגה אותם מגדר שימוש ברכב, כאשר שם נקבע כי במקרה כזה החזקה המרבה גוברת והאירוע יוגדר כתאונת דרכים, גם כאשר מטרת הכניסה והיציאה היתה לצורכי פריקה וטעינה, בשונה מהמקרה שבפנינו בו אין פעולה של יציאה מהרכב והפעולה היחידה שהמערער ביצע, וממנה נפגע, היתה פעולת לוואי לטעינה ולהעמסה עצמה, ועל כן אינה מהווה תאונת דרכים.
דיון ומסקנות