ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 10.6.03 (כב' השופטת ב. בר-זיו) לפיו דחתה תביעת המערערת.
1. המשיב ערב למשיבה בסכום של עד 15,000 דולר על פי כתב ערבות מיום 15.1.98 (נספח ז לתצהיר יפית צמח מטעם המערערת).
לטענת המערערת, היא סיפקה למשיבה, על פי הזמנתה, כרטיסי הפלגה במהלך החדשים מאי, יולי, אוגוסט ואוקטובר 1998, בסכום כולל של 20,732 דולר. המשיבה שילמה עבור הכרטיסים 7,700 דולר ונותרה חייבת 13,037 דולר.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. המשיבה לא הגישה בקשת רשות להתגונן, ככל הנראה בהיותה חדלת פרעון. המשיב טען בבקשת הרשות להתגונן כי החוב נפרע בכך שהועבר על ידי המשיבה לחשבון המערערת סכום של 19,299 דולר ביום 15.10.98, וביום 10.2.99 הועבר למערערת סכום נוסף של 1,500 דולר.
בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם המערערת, אישרה המצהירה גב' יפית צמח, כי הסכומים הנ"ל שולמו על ידי המשיבה, אך אלו נזקפו לתשלום חוב המשיבה עבור חודש ספטמבר 1998.
בית משפט קמא ייחס חשיבות לכך שהמערערת לא הגישה כתב תשובה לאחר שהתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן הפך לכתב הגנה. על יסוד טענה זו, והטענה כי לא הוכח חוב עבור חודש ספטמבר נדחתה התביעה.
2. לטעמנו, לא הייתה המערערת חייבת להגיש כתב תשובה.
אי הגשת כתב תשובה משמעה הכחשת העובדות הנטענות בכתב ההגנה. תקנה 88 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי הכחשה סתם פירושה הכחשת קיומו של חוזה אך אין פירושה הכחשת חוקיותו של החוזה או דיותו מבחינה חוקית. רוצה לומר, כי בעל דין שאינו מגיש כתב תשובה, יהיה מנוע מלהעלות טענה לפיה החוזה שאוזכר בכתב ההגנה אינו חוקי, או יש בו תניה מקפחת, או נפל בו פגם בכריתת חוזה על פי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 וכיוצא בזה טענות. לא זה המקרה שלפנינו.
מכל מקום, וגם אם שגינו במסקנתנו, הרי הפלוגתאות היו ברורות לצדדים והגנתו של המשיב לא קופחה עקב אי הגשת כתב תשובה, וראה רע"א 549/01
אירית ארליך ואח' נ' הר ציון חברה לבטוח בע"מ ואח', פד"י נו(2) 871.
3. בכרטסת שצורפה לתצהירה של המצהירה מטעם המערערת, נזקפו הסכומים ששולמו על ידי המשיבה לזכות חודש ספטמבר 1998. בכך פעלה המערערת לפי זכותה על פי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
שוברי ההזמנה (וואוצ'רים) שצורפו לתצהיר מטעם המערערת, מעבירים על כתפי המשיב הנטל להוכיח כי כרטיסי ההפלגה לא סופקו בפועל. המשיב לא עמד בנטל, ולא הביא בדל ראיה כי לא הונפקו כרטיסי הפלגה על סמך שוברים אלו.
4. זאת ועוד. ערבותו של המשיב היא ערבות כללית לחובות המשיבה, המוגבלת בסכום אך אינה מוגבלת לחודש מסויים. רוצה לומר, כי גם אם היינו זוקפים את התשלומים ששולמו על ידי המשיבה עבור החודשים נשוא התביעה, ממילא היה נוצר חוב עבור חודש ספטמבר או חודשים אחרים, חוב שהמשיב היה ערב לו, בכל מקרה.
5. המשיב הגיש חות דעת של מומחה מטעמו, רו"ח דרור (נ/1), שהשורה התחתונה בה היתה כי אין חוב. אלא שרואה החשבון אישר בחקירתו הנגדית כי לא הוצגו בפניו נתונים לגבי שאר חדשי השנה, כי לא קיבל פירוט של הרכב הסכומים המופיעים כזיכויי עמלה בכרטיס הנהלת החשבונות, ועליו לקבל פירוט נוסף על מנת להתייחס להפרשי העמלות. מכאן, שלא עלה בידי המשיב לסתור את נכונות הכרטסת שצורפה לתצהיר המערערת.
6. המערער העלה בבית משפט קמא טענות נוספות שלא נדונו, אך לא ראינו בהן ממש. כך, למשל, הטענה כי על פי כתב הערבות, המערערת הייתה חייבת להפסיק ליתן אשראי למשיבה. אלא שמכתב הערבות עולה שהיתה זו זכותה של המערערת להפסיק את האשראי למשיבה, אך לא חובתה.
7. דו"ח רואה החשבון מבוסס, בין היתר, על טענה לפיה לא שולמו למשיבה מלוא העמלות המגיעות לה.
המערערת טענה כי חשבון המשיבה לא זוכה במלוא העמלות מאחר ולא הוצאה חשבונית על ידי המשיבה, אולם לצורך הדיון בערעור היתה נכונה להכיר כי יש להפחית הפרש עמלות בשיעור של 7.5% מיתרת החוב.
8. סופו של דבר שאנו מקבלים את הערעור, ומחייבים את המשיב לשלם למערערת את הסכום הנקוב בכתב התביעה, דהיינו, הסך של 52,667 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. מסכום זה יש להפחית הפרשי עמלה בשיעור של 7.5% ועל הסכום שיתקבל יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין עד לפרעון בפועל.
המשיב ישא בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסך של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ.
יש להשיב הפקדון למערערת.