פסק-דין בתיק עא 1623/03

2.           מעשה שהיה כך היה: המשיבה הינה הבעלים של חלקה שעליה בנוי, בין היתר, קיוסק (להלן: "הקיוסק"). ביום 12.5.92 נחתם הסכם פשרה בין המנוחה גב' בוכבינדר ז"ל, חמותו של המערער, לבין המשיבה במסגרת תביעה שהגישה המשיבה כנגדה בהליך אחר. על פי ההסכם הושכר הקיוסק למנוחה ללא תשלום דמי שכירות לתקופה של 9 שנים ו-11 חודשים. עוד נקבע בהסכם כי באם גב' בוכבינדר תלך לבית עולמה תאפשר העירייה לבתה, דרורה אמיתי, שאף היא נפטרה בינתיים, ולחתנה-המערער להחזיק בקיוסק כשוכרים עד לתום תקופת ההסכם. לשלמות התמונה יש לאזכר גם את הנספח להסכם הקובע בהאי לישנא:

"...בתום תקופת השכירות בת 10 שנים תתן העירייה למשפחת בוכבינדר זכות סירוב ראשונה לשכור את המקום בתשלום ריאלי - על פי קביעת השמאי".

3.           המערער העלה בבקשתו למתן רשות להתגונן שלל טענות חמורות כלפי התנהגות המשיבה שהערימה עליו קשיים בקבלת רשיון העסק עקב ליקויי בניה שבוצעו עוד ע"י המשיבה עצמה, על כך ששיגרה פקחים והטילה עליו קנסות על הפעלת הקיוסק בשבת, וזאת חרף הבטחה נציגיה המוסמכים כי יוכל להפעיל את הקיוסק בשבתות, ועוד כהנה וכהנה טענות ומענות לגבי התנהגות המשיבה, שלא פעלה בתום לב כלפיו, לפי טענתו. לחיזוק טיעונו אף הפנה לפס"ד שניתן ע"י בית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה ובו הוטחה בקורת חריפה כלפי התנהגות המשיבה. לטענתו נגרמו לו נזקים כבדים ביותר בשל התנהגותה זו של העירייה, שבגינם רשאי הוא להעלות טענת קיזוז כנגד תביעת הפינוי שזו הגישה כנגדו. עוד טען כי רשאי הוא להסתמך על הבטחה שלטונית שניתנה לו ע"י נציגיה המוסמכים של העירייה לגבי הפעלת העסק בשבת. לבסוף טען כי מכל פנים לפי הנספח הנ"ל להסכם ניתה לו זכות הבחירה אם להמשיך את השכירות בנכס אם לאו וכי היה על המשיבה להביא את הנכס לבדיקת שמאי ולהשכיר את הקיוסק למערער לעשר שנים נוספות. זאת משום שזו היתה משמעות הנספח, וכאשר כל ההסכם בא במטרה לפצות את המנוחה בהליך המשפטי שבמסגרתו הושג.

4.           השופטת המלומדת הוציאה מתחת ידיה החלטה יסודית, מפורטת ומנומקת ביותר, ואין לנו אלא להביע הסכמתנו לכל טעמיה ונימוקיה.

בהחלטתה ציינה השופטת כי מכלול הטענות של המערער כלפי המשיבה אין מקומן בתיק זה אלא לכל היותר בתביעה נפרדת לפצוי כספי שרשאי הוא להגישה. בסופו של דבר מדובר בתקופה שלאחר תום תקופת השכירות במלואה ואין המערער זכאי להאריך את התקופה ללא גבול בשל טענותיו על התנהגות המשיבה כלפיו.

כך גם בכל הנוגע לטענות המערער בדבר הפרת הבטחה שלטונית. בנוסף על כך הוכח מדברי המערער עצמו כי הוא הפר את ההסכם בהעבירו זכויות במושכר לחברה שבהנהלתו. ואשר לטענתו בדבר זכות האופציה הנתונה לו מכח ההסכם, נקבע כי לא בתניית אופציה הכתוב מדבר אלא בזכות סירוב ראשונה המשתכללת רק כאשר המשכיר מתכוון להשכיר את הנכס לצד שלישי ומשלא נטען כי המשיבה מתכוונת לעשות כן, אין היא חייבת כלל להציע למערער להמשיך ולשכור את הנכס. כמובן שאם המשיבה תשכיר את הנכס כאמור,תעמוד למערער זכותו המעוגנת בנספח.

5.           זהו מקרה שבו אין עלינו להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן ( ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3) 679,680 ). זאת גם לאחר שערים אנו לכך שהדברים אמורים בשלב של מתן רשות להתגונן שבו על המבקש להצביע רק על הגנה לכאורה. 

בצדק רב נקבע כי לא ניתן להעלות טענת קיזוז שמהותה כספית כנגד תביעת פינוי לאחר שהסתיימה תקופת ההסכם. גם אם היתה הפרה של תנאי ההסכם או של הבטחות כלשהן של המשיבה, אין הדבר מקנה למערער זכות להארכת ההסכם. יש גם ממש בטענת המשיבה כי נסיונו של המערער להישען על זכות הקיזוז הקבועה בתקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, אין בו כדי לחלצו מן המיצר. הקיזוז לפי תקנה זו מותר רק כשהדין המהותי מתיר זאת ולפיכך יש לבחון את הזכות על פי חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 המדבר, בסעיף 53 שבו, על זכות קיזוז לגבי חיובים כספיים שחבים צדדים זה לזה וודאי שאין זכות קיזוז של חיוב כספי כנגד חובת פנוי הנכס בתום תקופת ההסכם. הוא הדין לענין ההבטחות השלטוניות, מבלי להיכנס לטיבן ולסמכות לתיתן.

גם הנספח להסכם אין בו כדי לסייע למערער, שכן אין לראות בו זכות אופציה ואין להכניס בו מה שאין בו. לשונו ברורה ומפורשת, ורק אם תבחר המשיבה להשכיר את הנכס לצד שלישי תקום זכות הסירוב הראשונה של המערער. טענת המערער כאילו נעשתה כאן הרחבת חזית ע"י בית-המשפט כאשר הפנה למשיבה שאלה בדבר השכרת הנכס לצד שלישי, אין בה ולא כלום. זכותו של המערער לפי הנספח תתקיים רק בבוא המשיבה להשכיר את הנכס ולא קודם לכן ואין לשאלה זו כל נפקות בשלב זה.

כאשר בצד כל אלה נוסף ענין העברת הזכויות בנכס לחברה, הרי שברי כי החלטת בית-משפט השלום בדין יסודה ואין כל הצדקה להתערב בה.

כפי שנאמר בהחלטה נשוא הערעור תרופתו של המערער כלפי התנהגות המשיבה, אם תוכח כדבעי, מצויה בתביעה כספית נפרדת ולא בתביעת הפינוי הנוכחית שעה שניצבים אנו זמן ניכר לאחר תום תקופת ההסכם.

אכן, בשלב זה של בקשת רשות להתגונן אין לדקדק כחוט השערה עם המבקש ודי בכך שיצביע על הגנה לכאורה, ואפילו דחוקה היא. דא עקא שבמקרה זה גם אם תתקבלנה כל טענותיו אין הדבר מציב לזכותו כל הגנה שהיא, כמפורט לעיל.

6.           הערעור נדחה. על המערער לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

ניתן היום ל' בתשרי, תשס"ו (2 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים