פסק-דין בתיק עא 1466/04

מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערעורים (להלן: " הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן:- " החוק"), מיום 3.10.03 (בו"ע 1137/01), שקיבלה באופן חלקי את ערעור המערער על החלטת המשיב וקבעה כי תנאי השירות החמירו את מחלת הנפש שממנה סובל המערער בשיעור של 25 אחוזים. המערער טוען שיש לקבוע קשר של גרימה בין שירותו הצבאי לבין נכותו הנפשית, ואילו המשיב (שהוא גם המערער בערעור שכנגד) טוען שהמחלה אינה קשורה לתנאי השירות הצבאי של המערער.

1.                   רקע

(א)                המערער, יליד 9.1.78, התגייס ביום 18.7.96 בפרופיל 97 לקורס טיס, ממנו הודח משהתגלה אצלו ליקוי גופני, ביד שמאל. ביום 24.12.96 שובץ המערער כרכז בטחון שדה בחיל המודיעין, תפקיד שכלל עריכת תחקירים בטחוניים לחיילים ביחידת מודיעין סודית.

(ב)                 ביום 22.1.99 אושפז המערער במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא למשך כחודש עקב מצב נפשי דכאוני.

לאחר אשפוזו, ומשהביע רצונו להמשיך בשירותו הצבאי, חזר המערער לשירות כאשר המטלות שהוטלו עליו צומצמו ושוב לא ביצע  תחקירים.

ביום 12.7.99 שוחרר המערער מצה"ל בפרופיל 45 לאחר שירות מלא.

(ג)                  ביום 25.6.00 הגיש המערער תביעה להכרה בזכות על-פי החוק בטענה שתוך כדי ועקב שירותו הצבאי פרצה אצלו מחלת נפש.

ביום 7.1.01 דחה המשיב את תביעת המערער בהסתמך על חוות דעת רפואית מיום 8.12.00 שאין קשר בין מחלת הנפש ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו הצבאי (להלן:- " החלטת המשיב").

(ד)                 המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב, והערעור נדון לפני הוועדה.

כל צד הגיש חוות דעת רפואית מטעמו.

ביום 3.10.03 קיבלה הוועדה את הערעור באופן חלקי וקבעה כי תנאי השירות החמירו את מצבו של המערער ברבע.

על החלטה זו הוגשו הערעור והערעור שכנגד.

2.                   החלטת הוועדה

(א)                הוועדה הנכבדה קבעה שתנאי השירות של המערער אינם עומדים במבחנים שקבעה הפסיקה לתנאי לחץ אובייקטיבים.

הוועדה חיזקה מסקנתה זו לנוכח העובדה שהתחקירים שאותם ביצע המערער היו  מיועדים לכל היותר להעלות חומר בטחוני שלילי על המתושאלים וכן ששרותו היה בקרב אוכלוסיה טובה מאד.                        

(ב)        הוועדה קבעה עוד שאמנם באופן סובייקטיבי גרמו תנאי השירות למערער למצוקה ומתח אולם, הוא אהב את עבודתו, לא רצה לעזוב את יחידתו וחזר אליה אף לאחר האשפוז.

 (ג)        לבסוף קבעה הוועדה הנכבדה, שאמנם לא היה בתנאי השירות כדי לגרום להתפרצות מחלתו של המערער, אך הוכח לפניה שמפקדו דרש שהוא ימשיך לתפקד באותו עומס עבודה, למרות בקשתו להקלה, ותוך כך שהמערער כבר היה שרוי במצב נפשי קשה, ובחוסר התייחסותו זה למצוקתו, היה כדי להחמיר את מצבו. לפיכך מצאה הוועדה שהמשך העבודה בלחץ שבו היה נתון המערער הביא להחמרת מצבו ברבע.

3.                   הערעור

(א)       טענתו העיקרית של המערער בערעורו המחזיק 16 עמודים, היא שתנאי שירותו והלחצים הנפשיים שבהם היה נתון במסגרת תפקידו היו חריגים אף לפי המבחן האובייקטיבי, ומאחר שהיסוד הסובייקטיבי הוכח, יש לקבוע קשר סיבתי של גרימה בין תנאי השירות לבין הנכות הנפשית.