השופט א. שיף:
בפנינו ערעור על פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום בחיפה ב-ת.א 2224/04 (כב' הש' א. גנון), אשר קיבל את תביעת המשיבה לסילוק ידה של המערערת מנכס המצוי ברח' עבאס 46 בחיפה חלקה 229, תת חלקה 2, גוש 10811 (להלן: "
הנכס" או "
הדירה").
א.
תמצית פסק הדין נשוא הערעור
1. המשיבה, המנהלת את הנכס, טענה כי אם המערערת (להלן: "האם" או "המנוחה") התגוררה בנכס, ועם פטירתה
ביום 28/4/94, פלשה המערערת לנכס והחזיקה בו שלא כדין. המערערת מצידה טענה, כי בזכות היא מחזיקה בנכס וכי זכויותיה לפי הדין להמשיך ולהחזיק בו כדיירת מוגנת.
2. ביהמ"ש קמא קבע, כי הראיות בתיק מובילות למסקנה, שהדין עם המשיבה וכי החזקת הדירה ע"י המערערת מאז פטירת אמה, היתה שלא כדין. ביהמ"ש קמא דחה את הטיעון העובדתי לפיו המערערת התגוררה בדירה עם אמה לאורך כל השנים, או כי מרכז חייה היה בדירה. נקבע כי מאז פטירת האם, נערכו ביקורים בדירה, והיא נמצאה סגורה. עוד התברר, מעדותה של המערערת, כי למערערת היתה דירה שכורה בכרמיאל באותה התקופה. המערערת הגישה הצהרה לפיה היא התגוררה בנכס ברציפות בכל השנים מאז 1981 ושאין לה דירה אחרת, הצהרה, שכאמור, אינה מתיישבת עם החזקתה של הדירה בכרמיאל. נמצא, כי המערערת התגוררה בכרמיאל מאז 28/11/89 ואף החלה בהליכים לרכישת אותה דירה בה התגוררה.
3. בנסיבות אלה, כך נקבע, דרישת המשיבה לפינוי המערערת מהנכס - בדין יסודה. המערערת פלשה לנכס לאחר פטירת אמה ונהגה לגור בה לעיתים, אך לא באופן קבוע
ורק מאז שנת 2000 הפכה את הדירה למקום מגוריה הקבוע.
4. עוד נקבע, כי עצם העובדה שלמערערת היתה דירה אחרת, בין השנים 1989 ועד 1996 או 1997משמיטה את טענתה כי זכתה להגנה לפי חוק הגנת הדייר. מכאן, גם אם נכונה העובדה שאם המערערת היתה הדיירת המקורית (ולא שהפכה לדיירת מכוח הוראות החוק לאחר פטירת בעלה), הרי שלא נתקיימו במערערת התנאים הקבועים בחוק. דירת המערערת בכרמיאל היתה דירת מגוריה הקבועים, במקום בו היה מרכז חייה ועבודתה, וכל ניסיונותיה להמעיט בחשיבותה של אותה דירה, אינם משכנעים.
5. לבסוף קבע ביהמ"ש קמא, כי המערערת תפנה את הדירה ותשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בסך 900 ש"ח לחודש, זאת כיוון שהסכום שנקבע ע"י השמאי מטעם המשיבה, 1,100 ש"ח, הנו מוגזם בשים לב למצבה הרעוע של הדירה.
ב.
הטענות בערעור
1. ראשית נטען, כי המשיבה הגישה תביעתה בביהמ"ש קמא בחוסר סמכות. המשיבה, היא חברת עמידר, הוגדרה בכתב התביעה כמי שתובעת בשם הבעלים של הנכס, שהוא, ע"פ הנטען בתביעה - מדינת ישראל. אלא שמעיון בנסח רישום המקרקעין ובחוזה השכירות מיום 28/10/56 עולה, כי הבעלים הרשום והמשכיר של הדירה, אינו מדינת ישראל כי אם רשות הפיתוח.
2. מבחינה עובדתיתנטען, כי בשנת 1989 החלה המערערת לעבוד בהוראה בבית ספר בכרמיאל. כחלק מתנאי העסקתה, המוכתבים ע"י משרד החינוך, ושלא בהתאם לרצונה, שכרה המערערת דירה בכרמיאל, כאשר דמי השכירות הוחזרו לה מידי חודש בחודשו במשכורת שקיבלה ממשרד החינוך. דירה זו אינה בבחינת "דירה אחרת למגורים", כמשמעותה בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שכן מדובר בשכירות שנכפתה על המערערת.
עוד נטען, כי החל מחודש יולי 2003 וכלה בחודש אפריל 2004, עד פטירת אם המערערת, סעדה המערערת את אמה בדירה והמשיכה לגור בה אף לאחר פטירת האם. בשנה זו לא עבדה המערערת כיוון שהיתה בשנת שבתון ומשכך- הדירה השכורה בכרמיאל לא שימשה אותה כלל.
3. לגופו של פסק הדין נטען, כי פסק הדין מושתת בעיקרו על ראיות פסולות, המהוות עדות מפי השמועה. ביהמ"ש קמא ביסס קביעותיו העובדתיות בעיקר על מסמכים שאינם קבילים כראיה שכן הוגשו שלא ע"י עורכם, אשר כלל לא זומן לעדות ע"י המשיבה ולא עמד למבחן החקירה הנגדית. עוד נאמר בהקשר זה, כי ב"כ המערערת התנגד להגשת הדוחות הנ"ל, בהיותם עדות מפי השמועה.
4. באשר לקביעת ביהמ"ש קמא בדבר הצהרתה ה"לא מדויקת" של המערערת לפיה התגוררה בנכס ברציפות מאז שנת 1981 וכי אין לה דירה נוספת, נטען, כי לא זו בלבד שההצהרה הנ"ל כלל אינה חתומה ע"י המערערת, אלא שלא הוצהר כי אין למערערת כל דירה אחרת, אלא כי מאז שנת 1981 היא אינה גרה במקום אחר והדירה הינה מקום מגוריה היחיד. כן הצהירה כי קיבלה דירה מטעם משרד החינוך, בה תוכל לנוח לאחר שעות עבודתה.
5. עוד נטען, כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו, על בסיס אישור מחברת "עמיגור" (ממנה שכרה המערערת את הדירה בכרמיאל) כי המערערת ביקשה לרכוש את אותה דירה. האישור אינו קביל כראיה, שכן הוגש שלא ע"י עורכו, שאף לא זומן לעדות ולא עמד לחקירה נגדית. אף בעניין זה נשמעה התנגדות מפי ב"כ של המערערת. בכל מקרה, מהאישור עולה כי הבקשה לרכישת הדירה הוגשה אך בשנת 2000, קרי, כ-6 שנים לאחר פטירת האם ואין בכך כדי לשלול תחולת הוראות 20(ב) לחוק.
6. באשר לזהות הדייר המקורינטען, כי המשיבה, עליה חלה חובת ההוכחה, לא הוכיחה טענתה כי הדייר המקורי הוא מר יוסף גבאי ז"ל. אף העדה מטעם המשיבה, הגב' רושינו, אישרה, כי חוזה השכירות נשא את חתימתה של האם (פרוטוקול מיום 12/9/04, עמ' 3).
לבסוף נטען, כי דמי השימוש שנקבעו ע"י ביהמ"ש קמא, אינם מתיישבים עם מצב הדירה.
ג.
טענות המשיבה
1.
בהיבט העובדתי טוענת המשיבה, כי המערערת שלחה ביום 25/4/97 מכתב למשיבה במסגרתו ביקשה לקדם את עניין מכר הנכס. תשובת המשיבה היתה כי הנכס נמצא נעול בביקורים שנערכו בו וכי המערערת מתבקשת לפנותו ולהשיב את מפתחות הדירה. לפיכך, פנתה המערערת ביום 14/10/98 ללשכת נציב תלונות הציבור של המשיבה בטענה שהליכי המו"מ לרכישת הנכס מתמהמהים ולא מבשילים לכדי הסכם. כפועל יוצא מכך, ביום 18/3/99 הוגשה ע"י המשיבה הצעת מחיר לרכישת הנכס, הצעה אשר נשאה את שם המנוחה. כל שנתקבל במענה להצעה זו היה תגובה מטעם ב"כ המערערת בנוגע לשווי הנכס המוערך בהצעת המחיר.