פסק-דין בתיק עא 1346/05

1.         ערעור זה הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט לבנוני)  בתביעת המשיבים כנגד המערערת, איבריה נתיבי אוויר ספרדיים ואל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, בו התקבלה התביעה למעט תביעתם של תובעים 17 ו- 18 שסולקה עוד טרם מתן פסק הדין.

            על פי העובדות כפי שסוכמו בידי בית משפט השלום, אמורים היו המשיבים לטוס בטיסה מס' 6991/8991 מנמל התעופה בן גוריון לברצלונה ומדריד. הטיסה אמורה היתה להמריא מנתב"ג ב- 01.03.01 בשעה 17:10. הטיסה לברצלונה היא בת כ- 4.5 שעות. חלק התובעים החזיקו כרטיסי טיסה של אל על, אך מכח הסכם שיתוף בין איבריה לאל על, אמורה היתה איבריה להטיס אותם. יתר התובעים החזיקו בכרטיסי טיסה של איבריה. בית המשפט מפרט שלפני המראת הטיסה במועד המתוכנן, קיבלו התובעים הודעה על עיכוב בשעת הטיסה. תחילה לא נמסר להם מידע מדוייק על השעה הנדחית, אך נמסר שהטיסה תצא עוד באותו ערב. בהמשך, בשעה 22:30 לערך, נמסר להם שהטיסה תצא ב- 05:00 ב- 02.03.01, לאחר מכן נדחתה השעה ל- 06:30. כל התובעים למעט שניים, הועברו על ידי איבריה למלון יוקרתי בתל אביב, התעוררו בבוקר ונסעו לנתב"ג. בסופו של דבר יצאה הטיסה בשעה 10:00, דהיינו באיחור של כ- 17 שעות. המטוס נחת בברצלונה ב- 14:30 שעון ספרד ומשם המשיכה הטיסה כמתוכנן למדריד. התובעים הגישו תביעתם בגין נזיקין נטענים שנגרמו להם עקב האיחור, נזקים ממוניים ושאינם ממוניים.

            הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והוסכם כי פסק דין מנומק יינתן על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות.

            לאחר שבחן את החומר שבפניו, היה בית המשפט בדעה כי נטל ההוכחה לעניין הפטור שאיבריה טענה לו מכח סעיף 20 לאמנת ורשה, נטל המוטל על איבריה, לא הורם. כך גם לא הוכח הנדרש בסעיף הפטור שבכרטיס הטיסה. מכאן ועל פי סעיף 19 לאמנה, מצא בית המשפט כי המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין. עוד מצא כי חבותן של איבריה ושל אל על, הן ביחד והן לחוד, לעניין התובעים שאוחזים בכרטיסי טיסה של אל על.

            בית המשפט בחן את שאלת הפיצוי ככל שהוכחה בידי כל אחד מהתובעים, ופסק לתובעים פיצויים (למעט לתובעים 17 ו- 18). בית המשפט מצא כי כל אחד מהתובעים זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 3,500 ש"ח, כאשר לחלקם, על פי הראיות, פסק סכומים גבוהים יותר. לבסוף חייב את הנתבעות בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד.

2.         המערערת חולקת על חיובה וטוענת בעיקרו כנגד פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, וכנגד סכום הפיצוי הגבוה לגישתה שנפסק. עוד ביקשה למצוא טעויות בפסק הדין. המשיבים תומכים בפסק הדין.

3.         שקלנו את טענות המערערת והמשיבים שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה במעמד הדיון. מסקנתנו היא כי פסק הדין בדין יסודו וכי יש לדחות את הערעור.

            בית המשפט שקל היטב את טענות הצדדים ופירט את מהלך מחשבתו ואת מסקנותיו. לא מצאנו כל דופי באלה וסבורים אנו כי יש לאשר את פסק הדין.

            להלן נתייחס  בקצרה  לאלה מטענות המערערת הדורשות התייחסות.

4.         כפי שפירט בית המשפט, לא היה חולק כי המסגרת הנורמטיבית מושתתת על חוק התובלה האווירית תש"מ - 1980 שהחיל בישראל את אמנת ורשה מ- 12.10.29 ואת הפרוטוקול המתקן שלה, פרוטוקול האג מ- 28.09.55.

            אכן סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע ייחוד עילה.

            סעיף 19 לאמנת ורשה מורה כדלקמן:-

"19. המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה 

         אווירית של נוסעים, כבודה או טובין".

            סעיף 20 (1) לאמנה מורה כדלקמן:-

"20 (1).  לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו

                וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק

               או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם".

            איחור בתובלה אווירית הוא עניין בגינו מוטלת על המוביל אחריות ברורה ומפורשת לפיצוי הניזוק (ראה ע.א. 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעמ"ת פ"ד לח (4) עמ' 57 בעמ' 63).

            ביסוד האמנה עומדות שתי מגמות או תכליות. האחת, הגנה על המוביל האווירי תוך העברת הנטל להוכחת העדר התרשלות על שכם המוביל. השניה, האחדת הכללים בנושא התובלה האווירית (ראה דיון נוסף 36/84 טייכנר ואח' נ' אייר פרנס פ"ד מא (1) עמ' 589).