המערער הינו בנק ירדני הרשום בירדן וברשות הפלסטינאית ומנהל סניפים בכמה ערים שבתחום הרשות. למערער אין סניפים בתחומי מדינת ישראל ואין הוא מוכר כאן כמוסד בנקאי. המשיבים, בעל ואשה, שניהם אזרחי ירדן אך גם בעלי תעודות זהות ישראליות. בעלי הדין חלוקים בשאלת מקום מגוריהם הקבוע של המשיבים. במהלך שנת 1997 פתח משיב מס' 1 (להלן
"המשיב"), חשבון בסניף אלעיזריה של המערער. המשיבה חתמה כערבה למשיב. משגלש החשבון ליתרת חובה מעבר למוסכם, כך טענת המערער, הוא הגיש תובענה כספית כנגד המשיבים להשבת הכספים. המערער בחר להגיש את תביעתו לבית משפט השלום בנצרת. המשיבים התגוננו כנגד התביעה ובד בבד לכך עתרו כנגד סמכותו של בית המשפט הנ"ל לדון בסכסוך. לבקשה כמה ראשים ובהם הטענה כי בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לדון בתובענה וכי זה הנאות, מקומו בתחום הרשות הפלסטינאית. בית משפט קמא קיבל טענה זו ומחק התביעה. מסקנה זו ייתרה בעיני בית המשפט את הצורך לדון בשאר טענותיהם של המשיבים.
המערער לא השלים עם החלטתו של בית משפט קמא והוא תוקף אותה בערעורו הנוכחי. במהלך ההתדיינות שהתנהלה בבית משפט קמא בסוגיה האמורה התבררו העובדות הרלבנטיות הבאות: בהסכם שנערך בין המערער למשיבים, בעת פתיחת החשבון, נאמר שכתובתם של המשיבים היא רחוב אלמסעודי, בנין מס' 12, בירושלים. בהסכם האמור נקבע עוד כי למערער סמכות לתבוע השבת כספים מהמשיבים בכל "בית משפט מוסמך" במדינה שבה כתובתם ובכל מדינה שבה הם יתגוררו, על פי בחירתו.
במקביל הוצג לתיק מסמך נוסף, שאינו חתום, שכותרתו "הסכם שיפוט" ועל פיו הודו המשיבים בסמכותם של בתי המשפט הפלסטינאים לדון בסכסוך. המשיבים טענו כי מסמך זה נחתם בזמנו אך המערער מסרב למסור להם עותק מהמסמך החתום.
בית משפט קמא קבע, בניגוד לעמדת המשיבים, כי ההסכם מקנה סמכות שיפוט לבית המשפט בישראל וגם לזה שבנצרת, על פי שיקול דעתו של המערער, אלא שהטענה שעדיין טעונה בירור הינה שאלת היותו של בית המשפט הישראלי הפורום הנאות לדון בסכסוך. שאלה זו יש לברר, כך הורה בית משפט קמא ובצדק, לאחר שקבע שגם לבית המשפט כאן יש סמכות לדון בתביעה. ההכרעה בשאלה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הנדרש לשאלה כאשר לצורך הכרעה בה יש לפעול בגדרם של קריטריונים שגובשו בפסיקה. בזיקה לפסיקה, שיקולים אלה נחלקים לשני סוגים, (ראו למשל את פסק הדין שניתן ברע"א 4716/93, החברה הישראלית לביטוח שכם נ' זריקאת, פד"י מ"ח (3) עמ' 265). מערך השיקולים האחד מתייחס לבעלי הדין והשני נוגע לכלל הציבור. (כפי שעולה מהפסיקה הרי ניתנת העדיפות לקבוצת השיקולים הראשונה אלא כאשר כפות המאזניים מעויינות ניתן לגרוס שאין הצדקה שמערכת המשפט הישראלית תישא בעומס של ניהול תובענה כזו).
בקבוצת השיקולים הראשונה אנו מוצאים את נוחיות בעלי הדין, מקום מושבם, המקום בו הם מנהלים עסקיהם, האפשרות המעשית של הגשת התביעה בפני הפורום הזר ועוד כהנה. בין השיקולים הציבוריים ניתן למצוא את הבעיתיות שבריכוז תובענות במרכזים עמוסים, היתרון שבישוב סכסוכים מקומיים בסביבתם הטבעית והרצון שהתביעות תידונה בפני בית המשפט המכיר את הדין.
בית משפט קמא דן בסוגיה בדרך הראויה לכך. בראשונה בחן היכן מרכז חייהם של המשיבים. לאחר שדן בסוגיה זו על היבטיה השונים והגם שקבע שתשובותיו בענין של המשיב הן מגמתיות ומתחמקות וחרף העובדה שבהסכם עם הבנק נרשמה כתובתם לצורך ההסכם כמצויה בירושלים, נקבע על ידו כי הלכה למעשה מרכז חייהם של שני המשיבים מצוי בישוב אל-ראם שמצפון לירושלים ומחוץ לגבולות המדינה וכי ב
"מישור האזרחי מתנהלים חייהם בזיקה הדוקה לרשות הפלסטינאית". קביעה זו גובשה גם חרף העובדה שנתברר כי למשיב זכויות במבנה מסחרי המצוי במזרח העיר ירושלים וכי מתנהלים על שמו חשבונות בנק בישראל, אם כי אלה אינם פעילים למעשה לאחרונה.
לאחר שבחן את "מעמדם" הפרטני של בעלי הדין ביחס לסוגיה האמורה, פנה בית משפט קמא לבחינת השיקולים הציבוריים וכאן הוא נתן משקל לעובדה כי המערער הוא בבחינת "תובע זר" וכי הדין החל על בעלי הדין הוא הדין הירדני. משנתווספו שיקולים אלה לקביעה כי מרכז חייהם של המשיבים ברשות הפלסטינאית, אימץ בית המשפט את טענת המשיבים וקבע כאמור כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התובענה והורה על מחיקתה.
בטיעוניו המקוריים בפנינו הצביע המערער על מספר עובדות נוספות שהתבררו במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא ואשר יש בהן כדי להוות חיזוק לטענתו כי מרכז חייהם של המשיבים דווקא בישראל. כך למשל מסתבר כי במסגרת עיקול זמני שהוטל בתיק נתקבלה מאת משרד הרישוי בישראל הודעה כי עוקלו 3 כלי רכב הרשומים בישראל על שם המשיבים. לא היתה כל מניעה להשתמש בראיה זו שהוגשה לתיק במסגרת הליך ביניים וזאת בגדרה של תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, (להלן
"התקנות").
השאלה שעמדה להכרעה בבית משפט קמא הינה בעיקרו של דבר בעלת אופי דיוני ושקלול כל הנימוקים השוקלים לכאן או לכאן מסור בידי הערכאה הדיונית. משזו בדקה את הסוגיה תוך הפעלת הקריטריונים הנכונים וגם אם כאמור נעלמו ממנה כמה נתונים שאינם בעלי מסה קריטית, לא היינו ממהרים להתערב במסקנתה הסופית אלא שכאן ובסופו של יום הגענו לכלל מסקנה כי מן הדין יהיה לערוך בחינה מחודשת של הסוגיה וזאת לאור התפתחות חשובה שחלה במהלך הדיון בפנינו.
המערער הגיש בפנינו בקשה מפורטת לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 שענינה הגשת ראיות נוספות בערעור. הראיות הנוספות שהבאתן מבוקשת הן תצהירים, כתבי טענות שנערכו על ידי המשיב והחלטות שניתנו בענינו בישראל בהליכים אחרים, כאשר באלה כלולים לכאורה עובדות ונתונים אשר עשויים, אם יתקבלו כנכונים, לשנות את המסקנה בדבר מרכז חייהם של המשיבים. לטענות ב"כ המערער, קיומם של מסמכים אלה והאינפורמציה הגלומה בהם הגיעו לידי אנשיו באקראי, מפי פרקליט אחר, וזאת לאחר שניתנה כבר ההחלטה נשוא הערעור ואף לאחר שהוגשו כבר עיקרי הטיעון מטעמו במסגרת הליך הערעור.
אם אכן הראיות שהגשתן מבוקשת הן אותנטיות הרי כולן היו באמתחתו של המשיב אשר בחר שלא לגלותן לבית המשפט ולצד שכנגד ותחת זאת העדיף להציג הוויה עובדתית מגמתית באשר לזיקה העסקית שיש לו עם מדינת ישראל. לאורן של עובדות חדשות אלו ואם הן תתבררנה כנכונות, ניתן להטיל ספק כי אם הן היו נפרסות בפני בית משפט קמא, אם גם אז הוא היה מגיע למסקנה עדיה הוא הגיע בסופו של יום.
מנגד הגישו גם המשיבים בקשה לצרף ראיות נוספות בערעור והכוונה לתצהיר של מנהל הבנק לשעבר באלעזריה ולפיו בעת פתיחת החשבון בבנק הוא החתים את המשיבים על טופס הקובע כי הסמכות היחודית ליישוב סכסוכים בין בעלי הדין מסורה לבתי המשפט הפלסטינאים. מסמך זה לא צורף וטענת המשיבים הינה כי המערער מסתיר אותו מפניהם. מסמכים נוספים שמבקשים המשיבים להגיש הם כתבי טענות שהגיש המערער עצמו בתיק אחר ובו טען להעדר סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתביעה שהוגשה כנגדו. לטענת המשיבים מסמכים אלה הגיעו לידיהם רק לאחרונה. ברי כי גם למסמכים אלה עשויה להיות חשיבות רבה להכרעה בשאלה שעל הפרק, אם כי כמובן בכיוון ההפוך מאשר לאלה הקודמים.
לאחר ששקלנו בכל טענות בעלי הדין ובחשיבותן של הראיות הנוספות, לשם גיבוש הכרעה נכונה וגם שוכנענו שאכן אלה הושגו על ידי בעלי הדין רק לאחר שהסתיים ההליך בבית משפט קמא וכי גילוי מאוחר זה לא היה כרוך ברשלנות מצידם, ובגדרה של תקנה 457 לתקנות, הגענו לכלל מסקנה שיהיה זה נכון להתיר לבעלי הדין להביא למבחן בפני בית המשפט את הראיות הנוספות. לאור התגובות ההדדיות של בעלי הדין ניכר הדבר שקבלת הראיות האמורות כרוכה עדיין בבירור עובדתי שעשוי להיות מקיף למדי, ולפיכך הגענו לכלל מסקנה שיהיה זה נכון לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולאפשר לבעלי הדין להציג בפניו את הראיות הנוספות, ככל שהן קבילות, תוך כדי מתן אפשרות לבעלי הדין להעלות השגותיהם בפניו בסוגיות אלה. לאחר שכך יעשה תינתן על ידי בית משפט קמא החלטה חדשה בשאלת הפורום הנאות ולפי הצורך גם בטענת המשיבים לענין הסמכות המקומית של בית משפט קמא לדון בתובענה.
החלטתנו כאן מייתרת למעשה את הצורך בקיום דיון בתיק בר"ע 1001/05. למען הסדר הטוב נציין כי הבקשה בתיק בש"א 4273/04 של בית משפט קמא הוגשה אמנם על ידי המערער עוד ביום 11/10/2004 אלא שההחלטה הסופית בה ניתנה רק ביום 26/11/2004 בעוד שהערעור הוגש ביום 24/11/2004. סמכותו של בית משפט קמא בענין סעד זמני לתקופת הערעור פגה עם הגשת הערעור וראה בענין את תקנה 471 לתקנות, ואת דבריו של השופט זוסמן בעמ' 866 רישא במהדורה השביעית של ספרו "סדרי הדין האזרחי", ובכך צודקים המשיבים, (אם כי לא ראינו כי הודע לבית משפט קמא על דבר הגשת הערעור), אלא שעתה ועם קבלת הערעור ובטולו של פסק הדין, שמכוחו היה אמור לפוג תוקפם של הסעדים הזמניים, הם זוכים לתקומה מחודשת כך שאין מקום להעניק עתה את הסעד המבוקש בתיק בר"ע זה.
בטרם נחתום פסק דין זה לא נוכל שלא להביע מורת רוחנו מהבקשה שהוגשה על ידי המשיבים בתיק בש"א 2512/05 שענינה בקשה לצירופו של היועץ המשפטי לממשלה להתדיינות. הבקשה הוגשה ביום 8/8/2005. לא ראינו צורך להמתין לתגובת המשיב - המערער. בקשה זו, שהוגשה לאחר שהוגשו כבר כל טיעוני וסיכומי בעלי הדין, לא רק שהוגשה שלא בעיתה אלא שגם לא צורף לה תצהיר לאימות העובדות הנטענות בבקשה ובהן הטענה בדבר היותו של המערער בנק "אנטי ישראלי" ובדבר הסכנה מ"הצפת" בתי המשפט בישראל בתביעות של המערער כנגד תושבי הרשות הפלסטינאית. ב"כ המבקשים אף לא טרח לצרף לבקשה עותק מפנייתו ליועץ המשפטי לממשלה עליה הוא מדבר וגם לא טרח לציין אימתי פנה ליועץ בבקשה זו. לא זאת אף זאת. הצגת ההוויה כי קבלת הערעור כאן תביא להצפת בתי המשפט בישראל בתביעות של המערער כנגד תושבי הרשות הפלסטינאית, כנטען שם, מעוותת את פני הדברים.
אין ממש בטענה כי היענות לערעור תאפשר למערער לתבוע את לקוחותיו תושבי הרשות הפלסטינאית ככאלה. אין להליך הזה כל מימד עקרוני או חשיבות ציבורית וכל כולו מתמקד בשאלה הפרטנית, האם הפורום הנאות לבירור התובענה הספציפית הזו נגד המשיבים המסוימים שבפנינו מצוי בישראל, אם לאו, וזאת לנוכח נסיבותיהם האישיות והעובדות הספציפיות הנוגעות למשיבים אלה ולמרכז חייהם. יש גם לזכור כי הם הינם בעלי תעודות זהות ישראליות ויש להניח כי לא רבים הם תושבי הרשות הנושאים תעודות כאלה. ממילא לא מצאנו בפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] כי בית המשפט מוסמך מיוזמתו לצרף את היועץ המשפטי כצד להליך, כמבוקש שיעשה בתיק הבקשה. היועץ המשפטי והוא בלבד רשאי ורק על פי יוזמתו להצטרף להליך. קשה להשתחרר מהרושם שהגשת הבקשה האמורה נועדה לתכלית זרה.
אם התלבטנו בשאלה אם יש לזכות המערער בהוצאות בגין ההליך הנוכחי הרי הגשת הבקשה האחרונה וכפי שהוגשה היטתה את הכף לזכות המערער.
הערעור מתקבל איפוא ופסק דינו של בית משפט קמא מתבטל. הערכאה הדיונית תיגבה הראיות הנוספות כפי שנקבע לעיל ותיתן מחדש החלטתה.
אנו מחייבים איפוא את המשיבים, יחד ולחוד, לשלם למערער הוצאות בגין ההתדיינות הנוכחית בסך של 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.