כב' השופטת נחמה מוניץ
המערער, יליד 12/5/1946, נפגע בתאונת דרכים ביום 19/5/05. בגין פגיעתו בתאונה זו הגיש המערער תביעה כנגד המשיבה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "
הפלת"ד"), לבית משפט השלום בטבריה.
התאונה היתה גם תאונת עבודה. ועדות המל"ל השונות אשר דנו בתביעתו של המערער, פסקו כולן כי, למערער לא נותרה נכות הקשורה לתאונה הנדונה. כך קבעה גם הועדה לעררים של המל"ל. ועדת עררים נוספת שישבה על המדוכה בענינו, לאחר שהגיש ערר לבית הדין לעבודה, גם היא מצאה כי, למערער לא נותרה כל נכות הקשורה לתאונה (ראה נספח ד' לתיק מוצגי המשיבה).
על פי הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול ישיבת יום 10/7/06, בפני בית משפט קמא, הסכימו הצדדים:
"
ב"כ הצדדים: אנו מסכימים להצעת בית המשפט ולפיה, לאחר שהתובע יעיד באופן חופשי ויספר לבית המשפט מה קרה לו, פסק הדין ינתן על דרך הפשרה לפי סעיף 4 (ג) לחוק הפלת"ד, תוך שאנו מבקשים פטור מיתרת האגרה.
עו"ד טיבי: אבקש להזכיר, כי אני שומר על זכותי לערער על פסק הדין ובמסגרת זכות הערעור אני שומר על זכותי לערער על ההחלטה בדבר אי הבאת ראיות לסתור" (ראה שם עמ' 19 לפרוטוקול ת.א. 1635/00).
בית משפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה.
לאחר שמיעת עדותו של המערער כמוסכם, סיכמו באי כח הצדדים טענותיהם בפני בית המשפט. ביום 10/7/06, ניתן פסק הדין לפיו חוייבה המשיבה לשלם למערער פיצויים בסכום של 12,500 ש"ח, בצירוף אגרת משפט ושכ"ט עוה"ד בשיעור 12%, זאת בנוסף על הסך של 5,000 ש"ח, ששולמו למערער כדמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט לא פירט את נימוקיו.
שתיים הן טענות המערער, האחת מכוונת כנגד הסכום שנפסק לזכותו, והוא טוען כי סכום זה נמוך ויש לפסוק לזכותו סכום כפול לפחות, הן בראש הנזק של כאב וסבל, הן בשל הפסד השתכרותו והן בגין עזרת צד ג' בעבר.
טענה נוספת בפיו והיא, כי הואיל ובא כוחו הודיע לבית המשפט, במסגרת הסכמותיו לדרך הדיונית המוסכמת, כי הוא שומר על זכות הערעור, הרי מכאן יש ללמוד כי, הסכמת הצדדים לטיעון לפי סעיף 4(ג) לפלת"ד, היתה מסוייגת בכל הקשור לערעור, ו/או להתייחסות ערכאת הערעור לפסק הדין שיינתן, (ראה סעיף 5 לסיכומי ב"כ המערער). עוד נתבקשנו להסיק מכך כי, המערער הסכים לטעון על פי סעיף 4 (ג), לאחר שהוסכם בין הצדדים, וגם על בית המשפט כי, פסק הדין שיינתן, דינו ככל פסק דין מנומק אחר שניתן לאחר שמיעת ראיות (ראה סעיף 6 לסיכומיו).
המשיבה טוענת כי, למערער קיימת זכות ערעור גם אם פסק הדין ניתן על פי סעיף 4 (ג) לפלת"ד, בהתאם לעילות הערעור שנקבעו בפסיקה.
לענין הסכום שנפסק, טוענת המשיבה כי, לאור קביעות הועדות השונות של המל"ל, למערער לא נותרה נכות בגין התאונה, הרי שהסכום שנפסק כפיצוי גבוה מהראוי במקרה זה.
דיון:
[א] דין ערעור זה להידחות. משהסכימו הצדדים למסור לבית המשפט את הסמכות לפסוק על דרך הפשרה, על פי סעיף 4 (ג) לחוק הפלת"ד, נתנו בכך שיקול דעת רחב לבית המשפט לפסוק על דרך הפשרה. על כן רק במקרים חריגים עשוי בית המשפט של ערעור להתערב בסכום שנפסק (ראה ע"א 319/87
וינגזין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פדאור 87 (2) 159).
לאחר עיון בכל החומר שהונח בפני בית משפט קמא ובפנינו, לא מצאנו כי, בנדון זה שבפנינו הינו אחד המקרים החריגים בהם על בית המשפט של ערעור להתערב בסכום שנפסק.
לענין עילות ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה, נאמר מפי כב' השופט אור, בע"א 2745/97
כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו, פדאור 99 (8) 148, בסעיף 4א' לפסק הדין, כי:
"
במסגרת פסק דין על דרך הפשרה נדרש בית המשפט לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת, אשר תהווה תוצאה צודקת, בהתחשב בכל הנסיבות. במסגרת זאת ניתנה לבית השפט סמכות רחבה, ובית המשפט של ערעור יתערב בפסק הדין רק במקרים חריגים ...".
כאמור, הערעור אינו מגלה כל עילת התערבות ראויה.
[ב] אשר לטענתו הנוספת של המערער כי, לאור העובדה שב"כ המערער שמר על זכות הערעור, יש לפיכך להתייחס לפסק הדין במסגרת הערעור כאל פסק דין מנומק.
אודה כי, טענה זו טוב היה לה שלא תטען כלל, באשר אין לה כל ביסוס לא בעצם הסכמת הצדדים כפי שהובאה מעלה, ולא בכל נימוק וביסוס אחר.