1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת ברכה סמסון בתיקים אזרחיים 256/00, 256.1/00 מיום 18/07/04), בהם נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") לשלם לו סכום של 102,000 ש"ח.
2. בישיבה מיום 26/09/05 הביעו הצדדים את הסכמתם לכך, שעיקרי הטיעון בתיק יהוו סיכומים מטעמם.
3.
א.
המשיבה אגודה שיתופית, אשר מנהלת ומחזיקה בית קרור במגדל שמס אשר ברמת הגולן. בשנת 1998 רכשה המשיבה מאת המשיבה מס' 2 מערכת קרור לבית הקרור שלה.
ב.
לטענת המערער, שהינו חשמלאי ואיש קירור במקצועו, הוא פיקח מטעם המשיבה על התקנת מערכת הקרור והפעלתה. בתביעתו טען כי תוך כדי ולפני הפעלת מערכת הקירור, התברר לו כי קיימים במערכת חלקים משופצים שאינם חדשים. המערער התריע בפני נציג המשיבה, מר סאלח סאלח, את חששו כי המדחסים, המעבים והמאיידים אינם חדשים אלא משופצים, ומר סאלח הגיב כי אם כך הם פני הדברים, הרי שהמשיבה מס' 2 הפרה את ההסכם עם המשיבה.
ג.
המערער טען כי הוא הגיע לידי הסכם עם מר סאלח סאלח, על פיו יבצע המערער בדיקה מקצועית לחלקים האמורים, ואם יגלה באופן וודאי כי חלקי המערכת הינם משופצים ולא חדשים, יקבל מהמשיבה 25% מן ההפרש בין שווי החלקים החדשים לשוויים כמשופצים.
ד.
לאחר בדיקה מקיפה ויסודית, הגיע המערער למסקנה לפיה המדחסים, המעבים וגנרטור החירום אינם חדשים אלא משופצים. לתמיכה במסקנה זו נעזר המערער בחוות דעתו של מהנדס חשמל.
המערער מסר למשיבה את תוצאות בדיקתו, אך נציגי המשיבה החלו להתחמק ממנו והכחישו את התחייבותה של המשיבה על פי ההסכם. המערער טען כי ההפרש בין שווי החלקים שנמצאו משופצים לשווי אותם חלקים לו היו חדשים מסתכם בסך של 100,000 $, לפי כך טען המערער כי הוא זכאי ל- 25% מההפרש, סכום שמסתכם בסך 25,000$ אשר מהווים בסך 102,000 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 06/04/00.
ה.
בכתב ההגנה כפרה המשיבה בטענות המערער, וטענה כי המערער מעולם לא נתבקש על ידה לתת לה שירותי ייעוץ, ייעול וביקורת. טענה עוד, כי היא מינתה מהנדס מכונות וקירור בשם שמואל ענבי אשר בחן את ביצוע עבודות בניית בית הקירור, ואישר את היות החלקים המותקנים במערכת חדשים ולא משופצים. עוד טענה, כי אכן המערער פנה למר סאלח והעלה בפניו את טענותיו כי לדעתו החלקים משופצים, אולם מר סאלח השיב לו כי המשיבה שכרה את שירותיו של מהנדס אשר אמור לפקח על איכות העבודה ולמסור את ממצאיו. המשיבה הכחישה כי נכרת הסכם בינה לבין המערער, והוסיפה כי המערער פעל על דעת עצמו ופנה ודרש כספים, אולם המשיבה מעולם לא התחייבה לשלם למערער סכומים כלשהם.
ו.
המשיבה הגישה נגד המשיבה מס' 2 הודעת צד ג'. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו תחילה יש לברר את שאלת החבות של המשיבה כלפי המערער. על כן, פסק דינו של בית משפט קמא התייחס אך ורק לשאלה האם נכרת בין המערער למשיבה הסכם מחייב.
4. בבוחנו את השאלה באם אכן נכרת הסכם מחייב בין המערער והמשיבה, נדרש בית משפט קמא לבחון את גרסת המערער מול גרסת מר סאלח סאלח, ובסופו של דבר קבע כממצא כי הן המערער והן סאלח, לא מסרו גרסה מלאה ואמיתית באשר לדברים שהוחלפו ביניהם. באשר לגרסת סאלח קבע בית משפט קמא כי לא השתכנע מגרסתו של סאלח המכחישה באופן גורף כל הסכמה עם המערער, והגיע למסקנה כי כוונת הצדדים העולה ממכלול הנסיבות הייתה כי
אם תפוצה המשיבה בפועל בגין אותם חלקים משופצים, המערער יקבל 25% מפיצוי זה. מסקנה זו הובילה בית משפט קמא למסקנה נוספת, על פיה ההסכם בין המערער וסאלח היה הסכם על תנאי, לפיו אם המערער יצליח לשכנע את המשיבה מס' 2 לפצות את המשיבה בסכום כלשהו, והמשיבה תפוצה בפועל, יקבל המערער 25% מסכום זה, ותנאי זה לא התקיים. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי גם אם נתקיים תנאי זה, הרי שאין בכוחו של הסכם זה אשר נכרת בין המערער לסאלח כדי לחייב את המשיבה מאחר ולא הוכח בפניו כי סאלח היה מוסמך לכרות הסכם כזה בשם המשיבה. כמו כן לא הוכח כי ההסכם נערך בידיעתם ובהסכמתם של יו"ר המשיבה וחבר המשיבה. בסופו של דבר קבע בית משפט קמא כי לא נכרת כל הסכם בין המערער למשיבה (עמ' 16, 17 לפסק הדין).
5. בטיעוניו הארוכים הפנה המערער את עיקר טענותיו כלפי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. המערער תקף בחריפות רבה את התנהגות המשיבה והמשיבה מס' 2, וטען לקיומן של קנוניות ומזימות בין השתיים. המערער לא חסך את לשונו החדה מבית המשפט וטען כי גם המותב אשר נתן את פסק הדין בבית משפט קמא, קיבל שוחד על מנת שיפסוק בדרך בה פסק.
6. המשיבה בעיקרי טיעוניה, ביקשה לדחות את ערעורו של המערער תוך חיובו בהוצאות משפט, בין היתר בגין תוכנם וסגנונם של הדברים אשר הועלו בטיעוניו. בנימוקיה טענה המשיבה, כי ערעורו של המערער חסר כל בסיס משפטי, והוא נסמך אך ורק על טענות עובדתיות, אשר חלקן לא הועלה ואף לא הוכח בפני בית משפט קמא.
7. בחנו את נימוקי הערעור, המוצגים וכתבי הטענות, ולא מצאנו בהם עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר מבוססים היטב הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית :
א. המערער כאמור הפנה את עיקר יהביו כלפי הממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא. לא ראינו מקום להתערב בממצאים אלו של בית משפט קמא. הלכה ידועה מימים ימימה כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים נדירים שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם. בית משפט קמא שמע את העדים באופן ישיר והתרשם ממהימנותם באופן בלתי אמצעי, ובהעדר קביעות בלתי סבירות, אין ביכולתה של ערכאת ערעור זו להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.
ב.
המערער צירף לערעורו תצהיר התומך בתשתית העובדתית שבכתב הערעור. אין בידינו לקבל תצהיר זה כחלק מהודעת הערעור, וזאת מהטעם הפשוט כי לא הוגשה כל בקשה ע"י המערער להתיר הגשת התצהיר. בכל מקרה, גם לגופו של עניין, אין לקבל את התצהיר מאחר והוגש בניגוד לתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות"). על פי האמור בתקנה זו, ישנן שתי עילות לקבלת ראיות נוספות בערעור, האחת, כי הערכאה הראשונה סירבה שלא כדין לקבל ראיה; והשנייה מסמיכה את בית המשפט שלערעור להרשות הבאת ראייה נוספת במקום שיש צורך בכך, וכדי לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת (ע"א 1912/93
שושנה שחם נ' רפאל מנס, פ"ד נב(1) 119)
לעניין העילה השניה, בית המשפט העליון קבע כי יש להבחין בין ראיות להוכחת עובדה שאירעה לפני פסק הדין עליו מערערים, לבין ראיות להוכחת עובדה שאירעה אחריו. ניתן להתיר הבאת ראיות המתייחסות למה שקדם למתן פסק הדין, אם המבקש לא ידע אודות הראיות ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום לב (גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 521).
נקבע עוד כי אין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, אם הייתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת (ע"א 488/83
צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 והאסמכתאות שם). תנאי בל יעבור הוא, כי המבקש הראה גם שהראיה הנוספת עשויה לעזור לו, שאם לא כן, שוב אין טעם להתיר הבאתה (ע"א 210/65
בנק איגוד לישראל בע"מ נ' בנק "אגודת ישראל" בע"מ, פ"ד יט(2) 585, ע"א 325/68
איטונג בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ואח', פ"ד כב(2) 901, וכן י. זוסמן,
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), ש. לוין עורך 1995) 853). על המבקש להגיש לבית המשפט שלערעור ראייה נוספת, נדרש להוכיח כי אי הבאת הראיות נבעה מנסיבות שאינן תלויות בו, ועליו לשכנע את בית המשפט להרחיק מלבו כל צל של חשד בדבר תום הלב בו מוגשת הבקשה (ע"א 226/85
שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ נ' בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ, פ"ד מב(1) 14, 18).
המערער לא הצביע על אף נימוק מהנימוקים שפירטנו לעיל אשר מצדיקים צירוף התצהיר לראיות הקיימות, לכן הוא מנוע מלהגישו.
8. לסיכום, המערער לא הראה ולא הצביע על כל פגם מהותי בשיקול דעתו של בית משפט קמא אשר מצדיק התערבות של בית המשפט לערעור.