כב' השופטת אסתר הלמן
:
1. תביעה שהגיש המערער נגד המשיבים בבית משפט השלום בקרית שמונה (א' 113/03) נדחתה על הסף ע"י בית המשפט קמא (כב' השופטת ב. סמסון), בהחלטה מיום 30/07/06, וזאת מחמת מעשה בית דין ("השתק פלוגתא"), והעדר עילה.
המערער משיג בפנינו על החלטה זו ומבקש לקבוע כי להחלטות השונות שניתנו במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים אין כל קשר לתובענה הנוכחית שהוגשה על ידו, שעילתה, חיובם של המשיבים על פי דיני הנזיקין, בנזקים שנגרמו לו בשל עדות כוזבת שניתנה על ידם.
2. בין המערער והמשיב מס' 4, אמנון בר אור
(להלן: "בר אור") ניטש ויכוח ארוך בנוגע לזכויות במחסן המצוי בכיכר המגנים בצפת (להלן: "
המחסן"), אודותיו התנהלו הליכים רבים בפני בתי המשפט השונים.
בשנת 1995 הגיש המערער תביעה בבית משפט השלום בצפת, במסגרתה עתר למתן צו מניעה וצו עשה כנגד בר אור, וכן ביקש לחייבו לשלם לו סכום כספי של 5,000 ש"ח, וכל זאת על רקע טענתו של המערער כי הינו המחזיק במחסן מזה 24 שנים ובעל הזכות להחזיק בו כדין.
בפסק הדין שניתן ביום 10/07/96 נדחתה התובענה, על כל רכיביה.
טענתו העיקרית של המערער, אשר עמדה ביסוד תביעתו בבית משפט קמא הינה, כי בר אור ועדיו, המשיבים 1 ו- 2, מסרו עדות שקר במסגרת ההליך שהתקיים בת.א. 925/95, ובהסתמך על עדותם השקרית נדחתה תביעתו.
המערער טען בכתב התביעה שהגיש לבית משפט קמא כי המשיבים 1 ו 2 הודו שתוכן תצהיריהם לא היה נכון, ולכן עליהם לשאת בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מדחיית התובענה בת.א. 925/95, נזקים אותם העריך ב- 200,000 ש"ח.
המשיבה מס' 3 גאלדה נאכט,
(להלן: "הגב' נאכט"), רכשה מאת בר אור את הזכויות בדירתו, בהסכם מיום 16.5.95. על פי אותו הסכם העביר לה בר אור את זכויות החזקה במחסן.
התביעה שהגיש המערער כנגדה בבית משפט קמא מבוססת על הטענה כי היא קיבלה את החזקה במחסן מאת בר אור בידיעה כי הוא הושג במרמה.
3. ביום 16/01/01, לאחר שנודע למערער כי בעדויותיהם של בר אור ועדיו צויינו עובדות לא נכונות או לא מדויקות, הוא פנה לבית משפט השלום בצפת בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בת.א. 925/95, בטענה כי הושג במרמה ובהסתמך על עדויות שקריות, (בש"א 1035/01). בקשה זו נדחתה ע"י בית המשפט ביום 31/12/01.
ערעור שהגיש המערער על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין, נדון בבית משפט זה במסגרת ע"א 2034/02 ונדחה.
4. קודם לכן, ביום 15/01/01 הגיש המערער תביעה בבית משפט לתביעות קטנות בצפת (תק 516/01), כנגד בר אור והגב' נאכט. בתביעה זו דרש לחייב את הנתבעים בסכום של 16,500 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לו בשל עדות שקר, תלונת שווא, תצהיר שקר, והיצג כוזב של ידיעה בזדון ומתוך כוונה לרמות את בית המשפט. תביעה זו נדחתה ע"י כב' ס. הנשיא, (כתוארו אז, כב' השופט) ש. סרחאן ביום 25/03/01.
המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות וביקש לערער עליו. בקשתו (בר"ע 173/01) נדחתה ביום 07/05/01.
5. הליך נוסף לו היו צדדים, בין היתר, המערער והגב' נאכט, התנהל בת.א. 2707/96 (שלום צפת). בהליך זה נדרש בית המשפט שוב לשאלת זכויות החזקה במחסן, ובפסק הדין שניתן ביום 21/03/02, קבע כי הגב' נאכט הוכיחה כי הינה בעלת הזכויות להחזיק במחסן. בכך נתקבלה תביעתה כנגד המערער ובני משפחתו שהיו צד לאותו הליך.
6. סוגיית הזכות להחזיק במחסן הועלתה בהליך נוסף (ת.ק 663/96 בית משפט לתביעות קטנות צפת) שהוגש ע"י המערער כנגד משיב מס' 1 . תביעת המערער נדחתה לאחר שלא הוכיח כי הוא בעל הזכות להחזיק במחסן או בחצר, עליהם נסוב הדיון.
7. בהחלטת בית המשפט קמא לדחות על הסף את התביעה שהגיש המערער בת.א. 113/03, נתקבלו טענות המשיבים לכך שהמערער מנוע מלטעון כנגד זכויותיה של המשיבה מס' 3, הגב' נאכט, במחסן, וכן כנגד פסק הדין שניתן בת.א. 925/95 מחמת מעשה בית דין.
בית המשפט קמא קבע כי הדרך היחידה לתקוף את פסק הדין, שניתן בת.א. 925/95, ואת ממצאיו העובדתיים, הינה בתקיפה ישירה, ולא בעקיפין. ואכן, לדבריו, המערער נקט בדרך זו כאשר הגיש בקשה לביטול פסק הדין בטענה שהושג במרמה, אך בקשתו נדחתה.
בית המשפט קמא קבע עוד כי על סמך פסק הדין שניתן בת.א. (צפת) 516/01 מנוע המערער מלהעלות טענות באשר לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מעדויות השקר, וכי קיים השתק פלוגתא ביחסים בינו ובין בר אור ונאכט, על פי פסק הדין החלוט שניתן שם.