כב' השופטת נחמה מוניץ:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת רים נדאף), שניתן בת.א 1232/05 ביום 29/5/06 (להלן: "
פסק הדין"), על פיו נתקבלה תביעת התובעים (להלן: "
המשיבים") במלואה. בית המשפט הורה לנתבעים (להלן: "
המערערים"), להשיב המצב לקדמותו: להרוס את קיר הבטון שנבנה בדרך הגישה ולהסיר את ארונות החשמל שהוצבו גם הם בדרך הגישה, בתיאום עם חברת החשמל.
רקע:
חלקה 42, בגוש 1654 מאדמות נצרת היתה שייכת בשלמותה לבעליה הרשום, עמר דהאר. החלקה כולה חולקה לתת חלקות משנה הגובלות אחת ברעותה. המערערים רכשו 450/12683 חלקים מחלקה 42 וחלקתם הוגדרה כתת חלקה 42/10 (להלן: "
חלקת המערערים"), ואילו המשיבים רכשו 12683/1000 חלקים בחלקה וחלקתם הוגדרה כתת חלקה 42/3 (להלן: "
חלקת המשיבים"). חלקות המערערים והמשיבים גובלות זו בזו. אל חלקות הצדדים מובילה דרך גישה משותפת לשתי החלקות (להלן: "
דרך הגישה"). כל אחד מהצדדים בנה על חלקתו את ביתו.
בתביעה שהגישו המשיבים כנגד המערערים, הם טענו כי, המערערים בנו קיר בטון בתוך דרך הגישה (להלן: "
קיר הבטון"), אשר נבנה שלא כדין וללא היתר בניה. בתוך קיר הבטון נבנו גומחות חשמל ובתוכן הותקן שעון החשמל של המערערים. קיר הבטון פגע בדרך גישתם של המשיבים לחלקתם, כן נפגע ערך החלקה. בנית הקיר וארונות החשמל מהווה עילת מטרד ופגיעה בזכות המשיבים.
המערערים טענו בכתב הגנתם כי, תוכנית החלוקה כפי שמופיעה בת/1, איננה תוכנית מאושרת וכי הבעלים הרשום של החלקה כולה החליט לערוך בה שינוי כדי לסלול דרך בתוך החלקה ועל כן נגרעו מחלקתם 32 מטר. כפיצוי לכך נוספו לחלקתם 32 מטר אחרים, עליהם נבנה קיר הבטון כדין. קיר הבטון רחוק מכניסת המשיבים לביתם והוא אינו מפריע לכניסת המשיבים. הקיר נבנה כדין, גומחות החשמל הותקנו בחלקתם ואין בהם כדי לגרום נזק למשיבים.
בטרם החל שלב ההוכחות ערך בית משפט קמא, סיור במקום.
אדגיש כי, במהלך הדיון כאן נציין את מספרי המוצגים באותם הסימונים כפי שסומנו בתיק המוצגים בפני בית משפט קמא.
פסק הדין:
לאחר שניתח את העדויות והמסמכים, כולל המפות והיתרי הבניה שהונחו בפניו, קבע בית משפט קמא, ממצאים עובדתיים ברורים, דן בסוגיות המשפטיות שנטענו וקיבל את התביעה.
מן הפן העובדתי קבע בית המשפט כי, בנית הקיר נעשתה ללא היתר בניה כדין, בלא קבלת הסכמת המשיבים להקמתו. כן נקבע כי, הקיר נבנה מחוץ לגבולות חלקת המערערים (סעיף 13 לפסק הדין). בית משפט קמא קבע עוד כי, הוכח בפניו בעדים ובמסמכים כי, על אף שתוכנית החלוקה ת/1 (ראה תיק מוצגים בית משפט קמא), איננה תוכנית חלוקה מאושרת ואף איננה חתומה על ידי שני הצדדים אלא, על ידי חלק מבעלי חלקות המשנה האחרות, קבע על סמך העדות, כי מהשוואה בין הנתונים העולים מהתאמה במדידת גבול חלקת המערערים בתוכנית ת/6 (תיק מוצגי בית משפט קמא) לבין אלה שבתוכנית ת/5 - תוכנית הבניה של בית המערערים, נבנה הקיר מחוץ לחלקת המערערים (ראה סעיפים 13 ו- 14 לפסק הדין).
לפיכך, נקבע מפורשות, על בסיס העדויות והמסמכים שקיר הבטון נבנה על דרך הגישה, ומחוץ לחלקת המערערים.
עוד קבעה כב' השופטת קמא, כי לא הוצג בפניה היתר בניה לקיר הבטון, על אף שנטען כי, היתר כזה קיים (ראה סעיף 20 לפסק הדין). בית משפט קמא, קבע כי, דרך הגישה נמצאת מחוץ לשטח חלקות הצדדים וכי לשני הצדדים זכות שימוש וחזקה בדרך הגישה. בית המשפט דחה את הטענה כי, דרך הגישה הינה "שטח ציבורי", וקבע כי הוכח מתוך המסכת העובדתית כי, דרך הגישה משמשת את שני הצדדים כדרך גישה לחלקותיהם ולבתים הבנויים על החלקות (ראה סעיף 22 לפסק הדין).
בית משפט קמא, לא קבע כי, דרך הגישה מצויה בבעלות מי מהצדדים, או כי דרך הגישה שייכת לאחרים. אלא די היה בכך שקבע כי, "קיר הבטון" נבנה על דרך הגישה המשמשת את שני הצדדים כמעבר לחלקותיהם. כתוצאה מכך קבעה כב' השופטת קמא, כי שני הצדדים נהנים מזכות חזקה ושימוש בדרך הגישה בה. שניהם מחזיקים כברי "רשות" לפחות. משכך קבעה כי לאור ההגנה שמעניק חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "
חוק המקרקעין") למחזיק, מכח סעיף 17 לחוק, כנגד הפרעה לשימוש החזקה במקרקעין וסילוקה, רשאים גם המשיבים להגן על זכותם לשימוש מלא בדרך הגישה, לצורך מעבר.
לאחר שנבחנו הראיות, קבע בית משפט קמא עוד, לאחר שביקר במקום, נוכח לדעת כי השארת קיר הבטון יחד עם ארונות החשמל, יש בה כדי להפריע לתובעים בכניסתם וביציאתם וגורם להם אי נוחות. נקבע כי - ארונות החשמל נבנו בצמוד לקיר הבטון ובתוך דרך הגישה שבין שתי החלקות (ראה סעיף 30 לפסק הדין).
לפיכך, ולאור קביעותיו העובדתיות הברורות קבע בית משפט קמא, שיש להחזיר המצב לקדמותו ועל כן הורה על הריסת הקיר וארונות החשמל.
טענות המערערים:
[א] לא היה מקום להורות על סילוקם של ארונות החשמל אשר נבנו בהתאם לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאים ואגרות), (תיקון מס' 2), התשס"ב - 2002 (בניה במרווחים ומעבר לקו רחוב (להלן: "
התקנות"), לפיהן קיימת אפשרות לבנות ארונות חשמל במרווחים שבין קו הבנין לגבול המגרש. לפיכך, מיקום ארונות החשמל על קו הגבול המשותף בין החלקות, במרחק של 32.34 מטר מתחילת הגבול הדרומי של חלקת המערערים הוא המקום החוקי והנכון על פי התקנות. ארונות החשמל ממוקמים בצד חלקת המערערים מעבר לגדר של חלקת המשיבים.
[ב] אורך קו הגבול הדרומי המשותף לשתי החלקות הינו 32,34 מטר, ולא כפי טענת המשיבים רק 27 מטר. המשיבים העתיקו את שער הכניסה לחלקתם 42/3, ממרחק של 27 מטר, למרחק של 32 מטר, כדי להתאימו לתוכנית נ/1 (תיק מוצגים בית משפט שלום), אשר על פיה בנו המערערים בחלקתם, לטענתם.
[ג] בהעדר תוכנית חלוקה מאושרת, לא היה מקום לקבוע גבולות סופיים לתתי החלקות ולייעד חלקה "לדרך גישה". בית משפט קמא קבע בסעיף 13 לפסק דינו, כי קיר הבטון נבנה מחוץ לחלקת המערערים ללא ביסוס ראייתי מוצק. פסק דינו של בית משפט מבוסס על הנחות ולא על ראיות מוצקות, לכן היה מקום לדחות התביעה, בשל כך שהמשיבים לא הרימו את נטל ההוכחה.