פסק-דין בתיק עא 1174/04

לבית משפט השלום בנצרת הוגשה בידי המשיבים תביעה כספית על סך 22,000 ש"ח שכותרתה "החזרת כסף ששולם עבור השתתפות בתוכנית לימודים בסוף שנת 98, ריבית והצמדה וההוצאות הכרוכות בתוכנית".

נטען בכתב התביעה כי המשיבה מס' 1 [להלן - התובעת] היא מורה במשרד החינוך וכי נרשמה לתוכנית לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת לטבייה המנוהלת על ידי המערערת. התובעת טוענת כי מסרה מבעוד זמן את כל המסמכים הדרושים ושילמה את כל שכר הלימוד המגיע ממנה, אך כעבור כמה חודשים קיבלה מכתב מהמערערת הטוען כי המסמכים לא הגיעו. התובעת הודיעה טלפונית כי המסמכים נמסרו לידי שני מנחים, נציגי המערערת, לאחר שהתובעת שילמה 300 ש"ח לנוטריון עבור אימות המסמכים. אולם הבחורה בצד השני של הקו "לקחה את הטלפון בצורה חצופה מאוד וצעקה ואמרה לא מעניין אותה מי קיבל המסמכים אנחנו צריכים לשלוח את המסמכים ישר לחברה", וטרקה את הטלפון.

התובעת נאלצה לפנות שוב למשרד החינוך, שוב לאמת את המסמכים אך הפעם שלחה אותם בפקס וגם בדואר. אולם, שוב קיבלה הודעה שהמסמכים לא הגיעו. היא ניסתה להסביר את העובדות אך נתקלה שוב בתשובה חצופה "שאין כמוה".

בפעם השלישית פנתה התובעת למשרד החינוך ושם אמרה לה הפקידה "זה לא ייתכן, יש משהו מסריח פה ואת צריכה לבדוק את העניין". כעבור זמן מה ביום 23.7.99 קיבלה התובעת מכתב מהמערערת בו נאמר כי היא מושעית מתוכנית הלימודים עקב חוסר מסמכים לתואר A.Bבחינוך. בנקודה זו טוענת התובעת בכתב התביעה כי התחילו להתעורר אצלה ספקות באשר "ליושר התוכנית ואמינותה". היא התחילה לחקור אחר המתרחש מסביבה והיא טוענת כי -"ראיתי רמאות שאין כמוה מטעם המנחים והייתי בטוחה שהחברה יודעת מכל עניין הרמאות וכתבתי לחברה בעניין זה".

המכתב הגיע לתעודתו ועותקים ממנו נמסרו גם לשני המנחים. אחד מהם התקשר כעבור שבוע ואיים על התובעת שיתבע אותה לדין אם לא תחזור בה ממכתבה לחברה.  אולם התובעת הודיעה לו כי היא החליטה סופית לחזור בה מכוונתה ללמוד אצל המערערת והיא דורשת את החזר מלוא הכסף ששילמה - 22,000 ש"ח, ואת ההוצאות שהיו לה עקב כך.

משלא נענתה שלחה עוד שלושה מכתבים עד שבסופו של דבר נאלצה התובעת להגיש ביום 27.1.02 את התביעה.

כנגד התביעה הגישה המערערת כתב הגנה. עיקר טענותיה שם הוא שהתביעה איננה מפורטת ואיננה ברורה, וגם אינה מגלה עילה. בנוסף טענה המערערת, בהסתמך על הסכם שכר לימוד שהתובעת חתומה עליו, כי פרט לסיבות מכוח עליון הפסקת ההשתתפות בטרם הסתיימה שנת הלימודים איננה פוטרת את התלמיד מתשלום שכר הלימוד עבור כל השנה, וזה לאחר שהוסבר לתלמיד כי הפסקת השתתפותו בלימודים במהלך השנה תגרום נזק למכללה. מאחר שבקשתה של התובעת להפסיק את הלימודים נעשתה במהלך השנה אין היא זכאית להחזר כלשהו.

בנוסף טענה המערערת כי עשתה כל אשר נדרש כדי לאפשר לתובעת להירשם וללמוד באוניברסיטת לטבייה אך התובעת היא זו שבניגוד להסכם ובאופן חד צדדי הפרה את חובותיה, לא המציאה את מלוא המסמכים הדרושים ולא עמדה במטלות האקדמיות הדרושות להשלמת התואר. התובעת בעצמה סיכלה את מאמצי המערערת להשיג לה תואר אקדמי עם סיום לימודיה. מי שהתנהג באופן בזוי הם דווקא התובעת ובעלה, המשיב מס' 2.

לאחר שמיעת ראיות קיבל בית משפט השלום [השופט צרפתי] את התביעה וחייב את המערערת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. 22,000 ש"ח שהם החזר שכר הלימוד ודמי ההרשמה ששולמו, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהתשלום ועד ההחזר המלא בפועל;

ב. 5,000 ש"ח בגין עוגמת נפש חלקית והוצאות שוליות על דרך האומדן;

ג. 1,500 ש"ח בגין הוצאות משפט והחזר האגרה.

כנגד פסק דין זה הגישה המערערת את הערעור שבפנינו. הוא מלא טענות כרימון כנגד פסק הדין, ובעיקר כנגד דרך ניהול המשפט בידי בית משפט השלום אשר הרחיק לכת מעבר לדרוש כדי לסייע לתובעת להשיג את מבוקשה.

כדי לעמוד על מהות טענות המערערת שבערעור, נביא להלן את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט, כפי שעולות מתוך פסק הדין.

השאלה המרכזית שראה בית המשפט להכריע בה היתה - האם היתה הצדקה להודעת התובעת בדבר ביטול החוזה, וזה בעיקר לצורך הכרעה בשאלה האם היא זכאית להשבה מכוח דיני החוזים. לשאלה זו נתן בית המשפט תשובה חיובית בקובעו כי התובעת היתה זכאית כדין להודיע על ביטול ההתקשרות בשל הפרת החוזה ובעקבות כך היא זכאית להשבה. נימוקיו למסקנה זו הם אלה:

א. ההתחקות אחר גמירות דעתם של הצדדים מלמדת כי מהות ההתקשרות היתה לצורך קבלת תואר שיוכר כתואר אקדמי, זאת בעיקר לצורך הטבות שכר במגזר הציבורי. זהו "המוצר" אותו התחייבה המערערת לספק ובגינו הסכימה התובעת לשלם שכר לימוד;

ב. את ה"מוצר" הזה לא יכולה המערערת לספק, וזה במנותק מההכרעה האמורה להינתן בבית המשפט הגבוה לצדק בדבר גורל התואר שאוניברסיטת לטבייה רשאית להעניק;

ג. עובדה היא, ואין היא שנויה במחלוקת לדעת השופט, כי גורל התואר מוטל כיום בספק שכן בשלב זה עמדת המדינה, האמונה על תשלום השכר למי שקיבלו תואר אקדמי, היא שבוגרי אוניברסיטת לטבייה אינם זכאים להטבות שכר. די בכך שמתנהלת חקירה פלילית סביב כשרותו של התואר כדי להגיע למסקנה שכל אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם כזה אילו ידע את הנתונים העובדתיים הללו;

ד. המערערת עצמה, בתצהירים שהגישה לבית המשפט הגבוה לצדק, פרטה את נזקיהם של הבוגרים ואת השלכותיה של החלטת המדינה שלא להכיר בתואר;