כב' השופט זיאד הווארי:
1. לפנינו ערעור, על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופט אשר קולה), בת.א. 822/03 מיום 17/04/05, על פיו, נדחתה תביעת המערער נגד המשיבים, לתשלום פיצויים, בגין נזקי גוף, שנגרמו לו, לטענתו, עקב עוולת תקיפה, שביצעו המשיבים כלפי המערער.
2. אציין תחילה, כי בחנתי את נימוקי הערעור, המוצגים, כתבי הטענות, עיקרי הטיעון, וסיכומי הצדדים, ולא מצאתי בהם עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר מבוססות היטב, הן בהיבטם העובדתי, והן בהיבטם המשפטי. אומנם יכולתי להציע לחבריי, דחיית ערעור זה, ללא כל הנמקה, על ידי אימוץ פסק דינו של בית משפט קמא, כחלק בלתי נפרד מההכרעה בערעור, וזאת לפי תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. עם זאת, מצאתי לנכון, להבהיר מספר עניינים, מעבר לאמור בפסק הדין נשוא הערעור.
3. בבסיסה של התביעה, אשר הגיש המערער לבית משפט קמא, אירוע של תקיפה, אשר התרחש ביום 18/08/00, ליד הכנסייה בהר תבור (להלן: "הכנסייה"). בעקבות האירוע, נגרמו למערער נזקי גוף.
המערער טען בתביעתו, כי בתאריך הנ"ל, בהגיעו יחד עם חברו דאוד ח'אלד, המכונה דודי (להלן: "דודי") לכנסייה, תקפו אותו חבורת בחורים, וביניהם המשיבים. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו לו נזקי גוף, שפורטו בתביעה. המשיבים בהגנתם, הכחישו מכל וכל את אירוע התקיפה, ואף התכחשו לעצם קיומו של מפגש כלשהו בינם ובין המערער במועד הנקוב בתביעה.
4. בבית משפט קמא, לא הייתה כל מחלוקת לעצם אירוע התקיפה בתאריך הנ"ל, אולם המחלוקת שנתגלעה, הייתה, לעניין מעורבותם, או העדר מעורבותם של המשיבים בתקיפה המדוברת. בית משפט קמא שמע ראיות שני הצדדים, במסגרתם העידו מטעם המערער, המערער עצמו, וחברו דודי, ומטעם המשיבים העידו, שלושת המשיבים בעצמם. בנוסף הוסכם בין הצדדים, כי כל החומר הכתוב, אשר הוגש לבית משפט קמא, לרבות תיק המשטרה, יהווה חלק מהראיות.
5. בית משפט קמא, ניתח את ראיות הצדדים בצורה מפורטת ויסודית, ולאחר שקבע באופן פוזיטיבי, כי אינו מאמין לגרסת המערער וחברו דודי, הגיע בסופו של דבר למסקנה, כי המערער, לא הצליח להוכיח את תביעתו, לא במידה הדרושה במשפט אזרחי, דהיינו במידת הוכחה העולה על מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי רגיל, וכמובן לא במידת ההוכחה המוגברת, הנהוגה במקרים, בהם מיוחסים למשיבים, עוולה של תקיפה בנסיבות מחמירות.
6. טענות המערער רובם ככולם, מופנות הן כלפי הממצאים העובדתיים אשר קבע בית משפט קמא, והן כלפי ממצאי מהימנות שבית משפט קמא קבע. הלכה שהשתרשה מימים ימימה של בית המשפט העליון קובעת, כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים, ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן ישיר, ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים כאשר הממצאים העובדתיים אין להם כלל תשתית בחומר הראיות, או שהדרגה הראשונה שגתה שגיאה עקרונית היורדת לשורשם של דברים, בהתייחסות לראיות ובמסקנות שהסיקה מהן. (ראה למשל ע"א 560/84 נחמן נ. קופ"ח של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ (2) 384, ע"פ 111/99 שוורץ נ. מ"י, פ"ד נד (3)769, ע"פ 190/82 מרקוס נ. מ"י, פ"ד לז(1) 225, 234, ע"פ 3436/05 פלוני נ. מ"י (טרם פורסם).
7. טענתו הראשונה של המערער, הראויה לדיון הינה, כי בית משפט קמא, בקובעו בפסק הדין (עמ' 7 לפסק הדין) כי המערער, לא ידע להצביע בעדויותיו הראשונות במשטרה, על זהותם של תוקפיו, התעלם מהמסמכים הרפואיים שהיו לפניו בנוגע לבעיית הזכרון של המערער. אכן עיון במסמכים הרפואיים, שהגיש המערער לבית משפט קמא עולה, כי בעקבות אירוע התקיפה, התחיל המערער לסבול מבעיות בזכרון. עם זאת, המערער לא הביא שמץ של ראיה, המצביעה על קשר סיבתי, בין בעיית הזכרון, אשר סבל ממנה, לבין העובדה, כי בשתי הודעותיו הראשונות, שמסר המערער במשטרה, לא ציין, כי הוא הכיר את המשיב מס' 1. זאת ועוד, מעיון בהודעת המערער במשטרה מיום 06/09/00, אשר ניתנה אחרי כשבוע ימים, משחרורו מבית החולים, אנו למדים, כי המערער זכר את פרטי האירוע על כל פרטיו, מתחילתו ועד סופו. בהודעתו זו סיפר המערער, כי היה בחתונה, לאחר החתונה, ובשעות הלילה, עלה הוא ובן דודתו דודי להר תבור, כי ידע שמתקיימת מסיבה לנוצרים. בהר תבור, פגש חבורת צעירים אשר שאלו אותם מאיפה הם, והמערער ענה להם, כי הוא בנו של עבדאללה גומעה מכפר שיבלי. תוך כדי הדיבור, החלו הבחורים לתקוף את דודי, אשר ברח מהמקום, והמערער ראה אותו בורח משם, וכאשר ביקש המערער לברוח מהמקום, החלו הצעירים לתקוף אותו על ראשו, ועל גופו עם מקלות וסכינים. בהמשך, סיפר, כי אינו מכיר את התוקפים, וזו פעם ראשונה שהוא רואה אותם, ולא היה לו עם אף אחד מהם סכסוך כלשהו בעבר. לאחר מכן, סיפר המערער, כי אם יראה את התוקפים, הוא יכול לזהות אותם בפנים. בהודעה זו, לא ציין המערער, כלל וכלל לחוקר, כי הוא סובל מבעיית זכרון, ובגלל זה הוא אינו יכול למסור את שמות התוקפים.
נראה לי, כי אם המערער סבל מבעיית זכרון, ההנחה היא, ונסיון החיים מלמד, כי הוא ישכח לספר פרטים רבים אודות האירוע. יתירה מזו, אם אכן בעיית הזכרון היא אשר מנעה ממנו, לזכור את שמות התוקפים, בסמוך לאירוע התקיפה, איך יתכן שבתאריך 19/02/01 ולאחר חלוף של ששה חודשים מהאירוע, יזכור המערער את שמות המשיבים 1 ו- 3, אשר לטענתו, היו בין התוקפים.
כל האמור לעיל, מוביל למסקנה, כי הסתירות המהותיות, והתהיות שעלו בגרסאותיו השונות של המערער, אין להן כל קשר לבעיית הזכרון, שכביכול סבל ממנה המערער.
טענה נוספת בפיו של המערער הינה, כי בית משפט קמא קבע, כי הסתירות שעלו בין עדות המערער לעדות דודי, אינן מאפשרות לו ליתן אימון בגרסת המערער, בשל כך, דחה את תביעת המערער. לשיטת המערער, בקביעה זו, התעלם בית משפט קמא, מההלכה שנקבעה בע"פ 564/78 פאוזי שחאדה נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לג (3) (להלן: "פרשת שחאדה"). ב"כ המערער מסתמך על האמור בעמ' 80 לפסק הדין, שם נאמר:
"אך כבר העיר בית המשפט המחוזי שבעדויות של קטטה, רבת משתתפים כזאת, אין לצפות לכך שלא תהיינה סתירות בפרט זה או אחר, כאשר העדים חזו במחזה מרגש המתחולל לנגד עיניהם במהירות וקשה לאדם לשחזר לאחר מכן את מהלך הקטטה על כל פרטיה, ומה גם שכל עד רואה את האירועים מזווית ראיה שלו".
ראשית, סבור אני, כי הדברים הנ"ל, אשר נאמרו בפרשת שחאדה, לא היוו רציו של פסק הדין, ושנית הנסיבות בפרשת שחאדה, שונות לחלוטין, מנסיבות המקרה לפנינו. שם
פרצה קטטה המונית בין שתי משפחות, בקטטה זו נרצחו שניים מכל משפחה, בנוסף לפצועים. לעומת זאת, בענייננו, לגרסת המערער, חמשה בחורים תקפו אותו, ואת קרובו דודי, לכן, אין לראות באירוע התקיפה, כקטטה המונית. אציין עוד, כי בענייננו, אין המדובר בסתירות, בפרט זה או אחר של האירוע, אלא עלו סתירות מהותיות היורדות לשורש העניין, בין עדות המערער לבין עדות דודי. סתירות אלה, נסקרו בהרחבה בעמ' 8, 9 לפסק הדין של בית משפט קמא, ואינני רואה צורך לחזור על הדברים.
המערער טען עוד, כי היה על בית משפט קמא לנתח את העדויות מטעם המערער, והעדויות מטעם המשיבים כמכלול, ורק לאחר מכן, לקבוע איזה גרסה עדיפה במסגרת מבחן ההסתברויות. גם טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה של בית המשפט העליון קובעת, כי הכלל הוא:
"בעל דין שאינו מרים את נטל השכנוע המוטל עליו - מפסיד ועל כן - מקום ששתי הגרסאות שקולות - הנושא בנטל השכנוע הוא המפסיד, והוא הדין מקום ששתי הגרסאות אינן מהימנות (ראה קדמי על הראיות, חלק שלישי מהדורה תשס"ד, עמ' 1547).
אכן בית משפט קמא, בפסק דינו, לא האמין, הן לגרסת המערער, והן לגרסת המשיבים, לאור ההלכה הפסוקה הנ"ל, ומאחר והמערער, הוא הנושא בנטל השכנוע, לכן הוא המפסיד.
ב"כ המערער, ציטט בסעיף 8 לעיקרי הטיעון, מההלכה שנקבעה בע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, בעמ' 599, שם נאמר:
"הוא הדין במשפטים בדבר גרימת נזק גופני, כאשר כל צד טוען כי הותקף על ידי יריבו, וכי הוא בעצמו פעל מתוך הגנה עצמית, שוב מייחס כאן כל אחד מהצדדים ביצוע עבירה פלילית לצד השני. עם זאת, נראה לי כי גם במקרים כאלה, יפסוק בית המשפט לטובת התובע אשר גרסתו נראית משכנעת יותר על פי אמות המידה הרגילות במשפטים אזרחיים".