פסק-דין בתיק עא 1138/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט מקובר) שניתן בת.א. מאוחד 4198/00 ודחה את התביעה שהוגשה על ידי המערער וכן את התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבה.

רקע עובדתי

1. המערער היה בעת חתימת החוזה נשוא הסכסוך בעלים ומפעיל של פרדסים בשטח כולל של כ 400 דונם. באוגוסט שנת 1993 חתם המערער על הסכם עם המשיבה, שהינה אגודה קואפרטיבית של פרדסנים. במסגרת ההסכם התחייב המערער לשווק 2000 טון פרי מפרדסיו באמצעות המשיבה. המשיבה מצידה התחייבה להעניק למערער הלוואה בסך 175,000 וכן לבטח את הפרי נגד נזקי טבע. על אף ההתחייבות האמורה לא ביטחה המשיבה בסופו של יום את הפרי של המערער.

2. במהלך חודש אפריל 1994 היה בארץ שרב, שנקרא "שרב אביבי", אשר כתוצאה ממנו התייבשו חנטי העצים ונשרו. הפגיעה בחנטים (שהינם חלק מצימוח צעיר בעצים) לא השפיעה על הפרי של 93/94 שנקטף ונאסף בשלמותו, אלא על הפירות של העונה שלאחר מכן - 94/95.

3. מדינת ישראל הכירה ב שרב האביבי של שנת 1994 כאסון טבע בהתאם לחוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט 1989 (להלן - חוק אסון טבע), והעניקה פיצוי לכל הפרדסנים שניזוקו ושהיה להם ביטוח לפרי של עונת 93/94. המערער, שלא היה מבוטח באותה שנה, נדחה על ידי המדינה, ונותר בפני שוקת שבורה, אשר הובילה אותו להגשת תביעה נגד המשיבה להחזר סכום הפיצויים לו היה זכאי מהמדינה במידה והיה מבוטח (294,762 ש"ח למועד מתן הפיצוי). המשיבה מצידה הגישה תביעה שכנגד להחזר אובדן רווח שנגרם, לטענתה, כתוצאה מהפרה חד צדדית של ההסכם מצד המערער.

פסק הדין של בית משפט השלום

4.  בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המשיבה לא ביטחה את הפרי, ובכך הפרה את ההסכם בין הצדדים. מאחר וחובה זו היתה מוחלטת ולא הותנתה בקיום עתידי של ההסכם מצד המערער, הרי שהעובדה שבסופו של דבר ההסכם בוטל בטרם עת, לא משפיעה על החובה לבטח שהיתה מוטלת על כתפיה של המשיבה בתחילת ימיו של ההסכם, והמשיבה התרשלה בקיומה.

5. המשיבה טענה, כי גם אם היתה מבטחת את הפרי הרי שעם ביטול ההסכם בפברואר 94' היתה בין כה וכה מבטלת גם את הביטוח, ועל כן אין נפקות לשאלה אם מלכתחילה נעשה ביטוח אם לאו. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, ראשית, בשל היותה היפותטית, כאשר למעשה המשיבה לא יכולה לדעת בדיעבד איך היתה משתלמת פרמיית הביטוח, והאם ניתן היה לבטל את הביטוח באמצע השנה. שנית, נקבע, כי טענה זו איננה מעלה ואיננה מורידה זאת לאור העדויות שהובאו מטעם המערער, ולפיהן די היה בביטוח בחלק מחודשי שנת 1993 על מנת לזכות את החקלאי בפיצוי מטעם המדינה. היינו משך תקופת הביטוח וגם תוכנו לא שינה לגבי קבלת הפיצוי.

6. בית המשפט דחה את טענת המשיבה, לפיה המערער ידע כי הפרי לא מבוטח. לאחר שסקר את העדויות מטעם הצדדים בעניין זה קבע, כי המשיבה לא הביאה כל ראיה ממשית נוספת, מלבד עדותו של מר רבינוביץ מטעמה שלא היתה משכנעת, שיהא בה משום תמיכה לטענה עובדתית זו.

7. על אף הקביעות שנמנו לעיל דחה בית המשפט את תביעת המערער וזאת בשל היעדר צפיות מטעם המשיבה, במובנו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן - חוק החוזים (תרופות)). בית המשפט קבע, כי העובדה שהמדינה הסכימה לפצות את החקלאים בגין הפגיעה בחנטי העצים והפסד הפרי של השנה שלאחר מכן, היתה דבר חריג ותקדימי. לכן סבר בית המשפט כי במקרה דנן לא יכולה היתה המשיבה לצפות כי המדינה תתן פיצוי על נזק מסוג זה. המערער למעשה תבע את הפיצוי שנמנע ממנו בגין הפרי של השנה העוקבת להסכם, וזה נזק תוצאתי ורחוק אשר לא היה בגדר מתחם הצפיות של המשיבה ועל כן לא ניתן לחייבה בתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם מטעמה. 

8. את התביעה שכנגד מטעם המשיבה דחה בית המשפט בקובעו כי אין המשיבה יכולה לתבוע הפסד רווחים מהסכם שהיא עצמה היתה שותפה לסיומו והסכימה לביטולו. 

טענות הצדדים

9. לטענת המערער, אסון טבע, בהתאם למהותו וכן בהתאם להגדרתו בחוק, הינו בלתי צפוי, ולא ניתן לדעת מראש האם יתחולל ומתי ואיזה נזק יגרום. על כן שגה בית המשפט עת קבע כי בשל היעדר הצפיות של הנזק יש לנתק את הקשר הסיבתי. קביעה זו מסתמכת על הפוליסה הביטוחית ולא על הוראות החוק ומכאן טעותה. כמו כן, אין משמעות לעובדה שהפרי שנפגע היה הפרי של העונה שלאחר מכן, שכן השרב האביבי עצמו התרחש בתוך תקופת הפוליסה, וזה המידע הרלוונטי על מנת לקבל פיצויים מהמדינה.

10. לטענת המשיבה, אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט לפיה לא היתה יכולה ואף לא צריכה לצפות שהמדינה תפצה את המגדלים בגין הפסד הפרי של העונה העוקבת שאינו הפרי נשוא ההסכם. ואכן, בענייננו נגעה ההתקשרות המקורית לפרי ההדר של עונת 93/94 ואילו הנזק נגרם לפרי של עונת 94/95 ועל כן נזק זה חורג ממסגרת ההתקשרות ולא יכולה ואף לא צריכה להיות צפיות לגביו. טענת המערער, לפיה חוק נזקי טבע הוא זה שקובע את רמת הצפיות, דינה להידחות שכן במקרה דנן מדובר בפרשנות חריגה לחוק ובהסדר שנתקבל לאחר התערבות בית המשפט העליון ודבר זה לא ניתן היה לצפות מראש.

דיון

11.   לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת פסק דינו המלומד והמנומק היטב של בית משפט השלום הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

12. כאמור בפסק הדין נשוא הערעור, אין חולק שהמשיבה התחייבה במסגרת ההסכם עם המערער לבטח את הפרי של עונת 93-94. אין גם חולק על כך שהמשיבה הפרה את ההסכם בנקודה זו. בנוסף, בשל ההפרה נגרם למערער נזק - נקבע עובדתית בפסק הדין, כי אם הפרי היה מבוטח, ולו למספר חודשים בשנת 93', הרי שהמערער היה מקבל את הפיצויים מטעם המדינה. המערער היה אמור להיות מבוטח בהתאם להסכם מחודש אוגוסט 1993 ועד חודש פברואר 1994 לפחות, אז בוטל ההסכם בין הצדדים, ועל כן מחדלה של המשיבה לקיים את התחייבויותיה החוזיות מנע את הפיצויים מהמערער. הווה אומר, קיימת הפרה, ואף קיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. ודוק - הנזק איננו הפגיעה שנגרמה לפרי של עונת 94-95. הנזק הוא מניעת הפיצויים מטעם המדינה מהמערער בשל היעדר הביטוח.

13. עד כאן עולה הניתוח המשפטי לעיל בקנה אחד עם קביעותיה של הערכאה הראשונה. הפיצול מתרחש בסוגיית הצפיות. גם כאן, רואים אנו עין בעין עם מרבית קביעותיה של הערכאה הראשונה, שהסכימה, כי המשיבה היתה יכולה וצריכה לצפות שהמערער יפוצה על ידי המדינה בגין אותם פירות שעלולים להינזק באסון טבע שיתרחש בעונה שהיתה צריכה לבטח בה את המערער - המדובר, כך נקבע, בנזק צפוי שנובע ישירות מההתקשרות. עוד קבע בית המשפט, כי גם העובדה ש'שרב אביבי' לא הוכר על ידי המדינה עד לשנת 93/94 כאסון טבע אינה משנה לעניין הצפיות שכן אין צורך בצפיית אסון הטבע הספציפי ודי בידיעה כי ישנה אפשרות שיארע אסון טבע שיוכר ככזה ע"י המדינה ויזכה בעקבות הכרה זו בפיצויים. אם נסכם את האמור, הרי שבית המשפט סבר, כי על המשיבה היה לצפות כי היעדר ביטוח מצידה עלול למנוע מהמערער תשלום פיצויים ע"י המדינה באם יקרה אסון טבע. עוד נקבע, כי מהותו המדויקת של אסון הטבע גם היא לא צריכה להיות צפויה.

14. היעדר הצפיות נבע, לדעת בית המשפט, מהעובדה שהנזק היה רחוק ותוצאתי - לא מדובר על אסון טבע שפגע בפירות העונה שהיו אמורים להיות תחת הכיסוי הביטוחי, אלא על אסון טבע שפגע ב"גידול חקלאי צומח בטרם נאסף", אשר הפגיעה בו הביאה לנזק בגינו הסכימה המדינה לפצות את החקלאים. במילים אחרות; הפגיעה היתה בעונה הרלוונטית להסכם 93/94 אך הנזק, בגינו הגיע פיצוי, נגרם רק בעונה שלאחר מכן - 94/95. נזק כזה, סבר בית המשפט, לא יכולה היתה המשיבה ואף לא צריכה היתה לצפות וזאת הן בשל חריגתו מהיקף הביטוח, שנועד לבטח את הפרי של העונה עליה הוא חל, והן משום שהסכמתה של המדינה להכיר בנזק שנגרם לפירות העונה הבאה כמזכה בפיצוי את מי שבוטח בעונה הקודמת, עת התרחש אסון הטבע, לא היתה צפויה וכלל לא מובנת מאליה. ריחוקו של הנזק, אם כן, מהתרחיש הצפוי הוא זה שהוציא, לדעת בית המשפט, את נסיבות המקרה מגבולותיו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות).

מוכנים אנו ללכת כברת דרך ארוכה במסלול העובדתי והמשפטי שהתווה בית משפט השלום, שהוא נכון ומנומק היטב לדעתנו. עם זאת, נאלצים אנו להתפצל בשלב האחרון שתואר לעיל, אשר הביא את בית המשפט למסקנה שנסיבות המקרה אינן נכנסות לגבולותיו של סעיף 10 לחוק החוזים תרופות, שכן אנו סבורים כי סעיף 10 האמור חל וכי המערער זכאי לפיצויים מהמשיבה בגין הפרת ההסכם. ננמק להלן את מסקנתנו.

15. תביעת פיצויים בגין הפרת חוזה מעוררת שתי שאלות מרכזיות - שאלת תיחום הנזק או ריחוקו ושאלת שיעור הנזק או כימותו [ראה ע"א 355/80 נתן אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800 וכן גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה (תשנ"ה), עמ' 577]. שאלת תיחום הנזק היא העומדת לדיון במסגרת ערעור זה. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מגדיר את המבחנים לשאלה זו:

" 10. הזכות לפיצויים