א. מבוא
1. בעלי הדין שלפנינו הינם בעלי נכסים שכנים, המצויים בעיר טבריה. המשיבים 1-6 הינם בעלי הזכויות הרשומות בנכס הידוע כחלקה מס' 5 בגוש 15005 (תכונה להלן: "החלקה") ואשר מכרו את זכויותיהם למשיבים 7-9.
מצפון לחלקה, מצויה חלקה מס' 4 באותו גוש, אשר הזכויות בה רשומות על שם המערערים. למערערים בתי מגורים הבנויים על חלקה 4. לטענת המשיבים, משיגים המערערים את גבולם אל תוך החלקה, בכך שחלק מן המבנים שהקימו חודר אל תוך החלקה כמפורט בתשריט המדידה אשר צורף על ידם לכתב תביעתם.
2. ביום 12.2.03 הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המערערים מתוך החלקה, לרבות כל אשר נבנה על ידם בחלקה ו/או במעברים הציבוריים הסמוכים לה. לאחר שנתקיים דיון בפני בית המשפט קמא, במסגרתו אף מינה בית המשפט קמא מודד מוסמך, כמומחה מוסכם, אשר בדק את הגבולות שבין החלקות והגיש את ממצאיו לבית המשפט, קבע בית המשפט קמא כי אכן המערערים השיגו את גבולם של המשיבים בחלקה והורה למערערים לסלק את ידם מן החלקה כדי הגבול שנקבע על ידי המודד בחוות דעתו, וכן לסלק את כל אשר נבנע וניטע בתוך גבול חלקת המשיבים, תוך 60 יום.
3. מן הראוי לציין, כי התביעה המקורית הוגשה אף נגד נתבע נוסף, אשר השיג את גבולם של המשיבים, מדרום, אולם נתבע זה השכיל להגיע להסכם פשרה עם המשיבים, כך שעניינו אינו עומד לדיון עתה.
4. על פסק דינו של בית המשפט קמא נסוב הערעור שלפנינו.
ב. פסק הדין
5. כאמור, מינה בית המשפט הנכבד קמא, בהסכמתם ובברכתם של הצדדים, מומחה, אשר מדד את הגבול שבין החלקה לבין החלקה 4. המודד, מר בנימין ברמן, הגיש את חוות דעתו לבית המשפט ואף זומן לחקירה לפי בקשת המערערים. חוות דעתו של המומחה היתה מפורטת, כאשר סיכום דבריו מופיע בפסק הדין כדלקמן:
"בשלב זה החלטתי לבצע את המדידה בשטח ואכן בתאריך 8.4.04 הייתי במקום, מדדתי את המגרש והכנתי תכנית בקנה מידה של 1:250. כפי שהיה צפוי מצאתי ומדדתי את הקיר המהווה גבול דרומי של חלקה 5 אך לא מצאתי שום סימון של הגבול הצפוני. מתוך עיון בנתונים שנאספו ומתוצאת המדידה, הגעתי למסקנה כי אין מספיק מידות לקביעת גבול בין חלקות 4 ו-5 והחלטתי לפנות למרכז למיפוי ישראל לשם קבלת נתונים ע"י דיגיטציה מגיליון שדה. בתאריך 14.4.04 קיבלתי מהם נתונים דיגיטליים של נקודות גבול של חלקה 5. לאחר שהשוויתי אותם עם נתונים שנתקבלו מחישובים לפי פנקס שדה וממדידה שבוצעה על ידי החלטתי לאמץ קואורדינטות של הגבול הדרומי כפי שנמדד בפועל על ידי, וקואורדינטות של הגבול הצפוני (בין חלקה 4 ו-5) לפי נתונים מדיגיטציה עם התאמה למצב מדוד."
6. נקודת המוצא של בית המשפט קמא היתה כי המשיבים הינם בעלי זכות החזקה והשימוש בחלקה 5, ואילו המערערים הינם בעלי זכות החזקה והשימוש בחלקים מחלקה 4. אף מוסכם היה כי החלקה עברה הסדר בשנת 1995, על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) התשכ"ט-1969. המערערים לא הגישו חוות דעת של מומחה, או כל ראיה קבילה אחרת. על כן, קבע בית המשפט, כי אין לקבל את עדויותיהם בעל פה באשר לגבול החלקות.
7. מאידך, קיבל בית המשפט, ללא סייג את חוות דעתו של המומחה. לשיטתו, היתה חוות דעתו, כמו גם עדותו בעל פה, נהירה וברורה. המודד ביקש וקיבל את כל המסמכים הרלוונטיים מהצדדים, ואף פנה מיוזמתו למרכז למיפוי ישראל על מנת לקבל את גליון השדה של המדידות שערכו מודדים מטעם המרכז וכן בחן את תיק ההסדר של הגוש בלשכת הסדר המקרקעין. הנתונים שהועמדו לרשות המודד, היה בהם די כדי להפיק את חוות דעתו. הסבריו של המודד בעל פה נראו ברורים ונהירים בעיני בית המשפט. על כן, החליט בית המשפט לאמץ את ממצאיו של המומחה בקובעו:
"בנסיבות מקרה דנן, אין לי אלא לאמץ את ממצאיו של המומחה, שערך חוות דעת יסודית ומקיפה לאחר שעמל להשיג את כל הנתונים שניתן להשיג ולאחר שביקר במקום ועיין בכל המסמכים הרלווטניים ושמע את הערותיהם והשגותיהם של הצדדים. כאמור, הסבריו בחקירתו בבית המשפט חיזקו את דעתי בנכונות קביעותיו. לא שוכנעתי, כי קיימת סיבה כלשהי המצדיקה דחיית קביעותיו של המומחה או סטיה מחוות דעתו."
בית המשפט ציין כי המדובר במומחה מוסכם, ובמקרה כגון זה, יש בהסכמתם של הצדדים כדי ללמד על נכונותם העקרונית לקבל את הכרעותיו העובדתיות והערכותיו המקצועיות של המומחה.
8. לנוכח כל האמור, אימץ בית המשפט קמא חוות דעתו של המומחה וקבע כי הגבול שבין שתי החלקות הינו כפי שנקבע ושורטט במפה, נספח 9 B לחוות דעתו של המומחה. בהתאם, הורה בית המשפט למערערים לסלק את ידם מתוך החלקה, תוך סילוק כל אשר נבנה וניטע על ידם בתחום זה.
ג. טענות הצדדים
9. בטרם נכנס לפירוט טענות המערערים, מן הראוי להקדים ולציין כי רובן של טענות אלה לא הושמעו בפני בית המשפט קמא, ובהתאם, יש אף להתייחס אליהם. לטענת המערערים, גרם להם פסק דינו של בית המשפט קמא "עיוות דין" כלשונם, וכי יגרם להם בעתיד "נזק גדול". תמצית טענותיהם של המערערים הינה כדלקמן:
א. בית המשפט קמא לא היה מוסמך, סמכות עניינית, לדון בתובענה. על בית המשפט היה לבחון מיוזמתו האם התביעה המובאת בפניו היא בגדר סמכותו העניינית, אם לאו. לשיטת המערערים, המחלוקת שבין הצדדים הועמדה על קביעת גבולות, וככזאת, חלה עליה הוראת סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט-1969, הקובעת כי הסמכות תהא לבית המשפט המחוזי בכל סכסוך הנוגע למקרקעין שבאיזור הסדר.
עוד הוסיפו המערערים וטענו, כי המדובר למעשה בתיקון זכויות רשומות בפנקסי המקרקעין, על דרך של שינוי גבולות. בהתאם, מדובר בסעדים שהינם בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. או על פי המנגנון הקבוע בפקודת ההסדר.
ב. טענה נוספת, הנגזרת מן הטענה הראשונה, הינה כי הדרך הנכונה לתקוף את שיקול דעתו של פקיד הסדר המקרקעין, היתה על דרך של תקיפה ישירה בבית המשפט המוסמך, ולא על דרך של תקיפה עקיפה. שכן, החוסן המוקנה לרישום במקרקעין מוסדרים עלול לאבד מערכו, ובכך לגרום לאי יציבות.
ג. טענתם השלישית של המערערים, הנוגעת לגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום, מתייחסת לסעד נשוא התביעה. על פי פסיקת בתי המשפט העליון, מוסמך בית משפט השלום לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, רק כאשר מדובר בתביעת חזקה תוך שמירה על גוף הנכס. תביעה לצו הריסה אינה נכללת בגדר הסמכות האמורה. על כן, בירורה יעשה בבית המשפט המחוזי, בהתאם לסמכותו השיורית של בית משפט זה.
ד. התביעה לא ראויה היתה להתברר בסדר דין מקוצר. על כן שגה בית המשפט משלא הורה לתובעים לתקן את תביעתם ולצרף אליה מסמכים המחוייבים על פי התקנות.
ה. בית המשפט שגה משלא התיר להם, במסגרת הליכי הביניים, להגיש הודעה לצד שלישי נגד הקבלן, אשר בנה את בתיהם, ועיריית טבריה.