פסק-דין בתיק עא 1117/02

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא ( כבוד השופטת ניצה מימון-שעשוע), בת.א 7684/00, לפיו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המערער לפרעון תשלום בסך של 16,500 דולר בגין חוזה בניה שנחתם בין הצדדים.

1. העובדות :

התביעה נשוא הערעור הוגשה בסד"מ ועניינה פרעון תשלום מכוח הסכם בנייה שנכרת בין המשיבה - חברה העוסקת בעבודות בניה, למערער ביום 1.3.92.

על פי הוראות ההסכם, בעבור ביצוע שלבים א-ד המפורטים בו, היה אמור המערער לשלם למשיבה ביום גמר העבודה סכום של 16,500 דולר, בערכו בשקלים חדשים. שני הצדדים הסכימו כי השלבים האמורים בוצעו, אולם היו חלוקים בדבר פרעון התשלום עבורם.

בהחלטתו של בית משפט השלום (כב' השופט אמיר) מיום 14.2.01, ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, לפיו הגדירו את הפלוגתא היחידה ביניהם כדלקמן:

"המחלוקת שנותרה היא - האם הנתבע (המערער - מ.ר.) שילם או לא שילם לתובעת (המשיבה - מ.ר.) את הסכום של 16,500 דולר שמגיע בגין שלבים א' עד ד' של החוזה".

3. פסק דינו של בית משפט השלום :

בראשית פסק הדין ציינה השופטת המלומדת כי לנוכח העובדה שעסקינן בטענת הודאה והדחה, נטל הבאת הראיות ונטל ההוכחה עברו אל שכם המערער.

בית המשפט סקר, בחן וניתח בהרחבה את העדויות והטענות השונות שנשמעו בפניו, ובסופו של דבר שוכנע כי אין אמת בגרסאותיהם של המערער ואחיו וכי לא עלה בידם להרים את נטל הראיה המוטל עליהם. בפסק הדין קבעה השופטת הנכבדה כי עדויותיהם של השניים לא היו מהימנות עליה, והוסיפה כי נראה שהם בחרו להפריח האשמות לכל עבר כדי להימנע מהצגת ראיות של ממש בדבר ביצוע תשלום כלשהו למשיבה.

הערכאה הדיונית התייחסה גם לשיהוי בהגשת התביעה ופסקה כי היתה סיבה סבירה לאי הגשת התביעה קודם למועד בו הוגשה.

לפיכך, קיבלה הערכאה הראשונה את תביעת המשיבה, וחייבה את המערער לשלם לה סך של 16,500 דולר כערכם בש"ח ביום 15.7.92, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד מועד התשלום בפועל.    

4. טיעוני הצדדים בערעור שלפנינו :

בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון טוען המערער כי התביעה נשוא הערעור דנן הוגשה בתאריך 28.2.99, קרי יום לפני חלוף שבע השנים מאז חתימת החוזה, ולפיכך טעה בית משפט השלום משלא קבע כי חלה עליה התיישנות על פי דין.

עוד מלין המערער על כך שהתביעה הוגשה ע"י המשיבה כ"חברה בע"מ", למרות שבפועל היא כבר נמחקה אצל רשם החברות וממילא לא ענתה להגדרה זו. לדבריו, החברה הוחזרה לרישום בפנקס החברות רק ביום 8.4.99, דהיינו 39 יום לאחר עבור מועד ההתיישנות להגשת התביעה.

המערער קובל גם על החלטתה של הערכאה הדיונית לדחות את בקשתו להגשת ראיות נוספות במהלך דיון ההוכחות. לדידו, היה על בית המשפט להתיר לו להביא את הראיות מטעמו וליתן לו את יומו בבית המשפט.

בפיו של המערער אף טענות ומענות שונות ביחס לעדויות שנשמעו בפני בית משפט השלום. לגישתו, שגה בית המשפט הן באופן ניתוח העובדות והן בדרך הסקת המסקנות ועל כן יש לקבל את הערעור.

המשיבה מצידה מבהירה כי בערכאה הראשונה נקבע הסדר דיוני שבו צומצמה המחלוקת בין הצדדים לשאלה אחת בלבד: האם המערער שילם או לא שילם למשיבה את הסכום של 16,500 דולר בגין שלבים א-ד להסכם. כן הוסכם שכל ההליכים, עדויות הצדדים והסיכומים יתרכזו בשאלה זו בלבד. לפיכך, מדגישה המשיבה, כל טענותיו של המערער אשר אינן נוגעות לפלוגתא המוסכמת דלעיל אינן רלוונטיות והינן בגדר הרחבת חזית אסורה. כך לגבי טענת ההתיישנות וכך גם לגבי טענת כשרות החברה להגיש את התביעה. בעיקרי הטיעון אף מציין בא כוחה של המשיבה כי בתצהירי המערער כמו גם בסיכומיו אין כל זכר לטענות אלו.

בנוסף לאמור לעיל, בחרה המשיבה להתייחס גם לכל אחת מהטענות שהעלה המערער לגופה. לעניין ההתיישנות גורסת המשיבה כי התביעה הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות וכי אף המערער מודה בכך בעצמו. אשר לטענה כי המשיבה היתה מנועה מלהגיש את התביעה כחברה בע"מ כיוון שנמחקה, מפנה בא כוחה לבקשה למחיקה על הסף שהגיש המערער לבית משפט השלום מטעם זה (נספח ב' למוצגי המשיבה), בציינו כי בסופו של יום חזר בו המערער מבקשתו זו ורשם בית המשפט הורה על מחיקתה.

בכל הנוגע לבקשת המערער להגשת ראיות נוספות מטעמו בשלב ההוכחות, טוענת המשיבה כי הערכאה הדיונית החליטה לדחותה לאחר שבחנה האם יש במסמכים האמורים רלוונטיות לעניין הפלוגתא היחידה שנותרה בין הצדדים. זאת ועוד, השופטת הנכבדה אפשרה למערער להתייחס למסמכים הללו בחקירתו הנגדית, באם תופנה אליו שאלה בעניין מימון התשלומים. אלא שלגרסת המשיבה, המערער לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו.