המערער הינו קבלן העוסק בעבודות שונות בתחום החקלאות ובהן עקירת עצים. המשיב הינו משק קיבוצי. למשיב היה פרדס שאת עציו הוא ביקש לברא על מנת להכשיר את הקרקע לגידולים אחרים.
בתאריך 22/4/2001 נכרת הסכם בכתב בין בעלי הדין (להלן
"ההסכם") שעל פיו הוסכם כי המערער יקבל את הזכות "לחתוך" את עצי הפרדס וליטול עמו את העצים, לפי בחירתו. בכוונת המערער היה למכור הלאה את חומר העץ ממנו עשויים העצים דהיינו את העצה.
תמורת העצים התחייב המערער לשלם למשיב סך כולל של 65,000 ש"ח. בהסכם קיימת גם התייחסות לעצי הברוש שהיו מצויים בפרדס, גביהם נקבע כי "חיתוכם" יעשה רק לאחר קבלת אישור מפורש של מרכז המשק.
בסיום ההתקשרות נותרו חילוקי דעות בין בעלי הדין כשלשיטת המערער לא איפשרו לו אנשי המשיב לכרות את כל העצים כפי שנקבע בהסכם ולפיכך הוא הפסיד חלק מהתמורה שהוא עשוי היה להרוויח ממכירת העצה של אותם עצים. המערער פנה איפוא לבית המשפט וביקש פיצוי בסכום של 80,000 ש"ח בגין הפסדיו. המשיב ביקש לדחות מכל וכל התביעה.
במהלך ההתדיינות ולאחר שתצהירי עדויותיהם הראשיות של בעלי הדין הונחו בפני בית המשפט, הגיעו ב"כ בעלי הדין לידי הסכם לפיו יוכרע ההליך בדרך של פשרה, דהיינו לפי סעיף 79אלחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. בעלי הדין ויתרו על העדתם של עדיהם בבית המשפט והגישו סיכומים בכתב. לאחר שאלה הוגשו הוציא בית המשפט את פסקו כאשר הוא קיבל רק באופן חלקי את תביעתו של המערער. (פירוט על כך יבוא בהמשך). המערער לא השלים עם פסק הדין והניח בפנינו את ערעורו הנוכחי. המשיב מצידו ביקש לדחות הערעור מכל וכל.
לאחר שבעלי הדין הגישו סיכומיהם ובחנו את טענותיהם להלן הכרעתנו.
נקודת המוצא שלנו הינה כי ענין לנו בפסק דין שניתן בדרך של פשרה שאז על פי ההלכה הידועה היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית מצומצם ביותר והיא אפשרית רק במקרים מיוחדים.
תביעתו של המערער היתה מורכבת מ-שלושה ראשים. לטענתו, במסגרת הראשון, מנעו ממנו אנשי הקיבוץ לכרות את עצי הברוש ובחרו לעשות זאת בעצמם, בהעדרו, וכך נותרו העצים להתייבש בשמש. כשהוא גילה זאת, כעבור יותר משבוע ימים, שוב לא ניתן היה להפיק תועלת מהעצה אשר איבדה מאיכותה. בגין עילה זו תבע המערער סך של 60,000 ש"ח.
גרסת המשיב בסוגיה זו היתה שונה. לטענתו המערער לא גילה ענין מיוחד בעצי הברוש ולא כרת אותם בזמן. מחדל זה הסב נזק למשיב אשר ביקש למהר ולהכשיר את אדמת הפרדס לעיבודים אחרים ולפיכך נאלצו אנשיו לכרות את עצי הברוש בעצמם ועל חשבונם והותירו אותם בשטח. עילת תביעה זו נדחתה כאשר בית המשפט קמא קובע כי בענין זה הוא מעדיף את גרסת המשיב.
מכח ההלכה הידועה לענין מידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסיקה על פי סעיף 79אלחוק הנ"ל, אין כל עילה להתערבותנו כאן והערעור בנקודה זו נדחה.
הראש האחר של התביעה נגע לטענתו של המערער כי המשיב מנע ממנו לכרות 20 עצי אשכוליות גדולים. המשיב הודה ביסודות העובדתיים של עילת תביעה זו ובית המשפט קיבל חלק זה של התביעה וחייב את המשיב לשלם למערער את הסך של 4,000 ש"ח. בעניין זה קיבל המערער את מלוא מבוקשו והוא אינו כלול בערעור.
הטענה השלישית שהעלה המערער בתביעתו נגעה לדרישתו לפיצוי בסך 16,000 ש"ח בגין העובדה שהמשיב מנע ממנו לכרות 13 שורות שהכילו 400 עצים מתוך הפרדס. המשיב אישר למעשה את הטענה כי מנע מהמערער לכרות עצים אלה אך טען שאלה לא נכללו כלל בהסכם. לשיטתו המדובר היה בחלקה לא מסחרית שכללה זנים מיוחדים ואשר היתה בשימושם של חברי הקיבוץ. על פי טענתו של מר סתוי, מרכז המשיב דאז, עצים אלה אף לא "תומחרו" במסגרת ההסכם. בענין זה קבע בית המשפט קמא את הדברים הבאים:
|
"באשר ל-13 שורות עצי פרדס אני דוחה את התביעה בהעדר הוכחה מספקת לכמות העץ או למחיר העץ".
|
מתוך ניסוח פסק הדין ברי הדבר שבית משפט קמא העדיף את עמדת המערער בענין זה אך דחה את הענקת הסעד בהעדר הוכחת המרכיבים הדרושים להערכת שיעורו. נראה שגם המשיב אינו חולק על מסקנה זו וזאת מתוך ניסוח כתב סיכומיו.
בחינת הראיות והנתונים שהובאו בפני בית משפט קמא מעלה כי הוא נתפס כאן לטעות גלויה על פניה. כפי שנצביע להלן למעשה היו פרוסים בפני בית המשפט כל הנתונים הרלבנטיים לחישוב הנזק. במה דברים אמורים? בתצהירו משמיע לנו מר סתוי מטעם המשיב כי חלקה זו, בת 13 השורות, כללה 400 עצים כאשר כל עץ שוקל כ-62 ק"ג. שמע מיניה משקל העץ או העצה הגיע ל-24,800 ק"ג. מתוך אשר קבע בית המשפט לענין שווי עצי האשכוליות עולה כי הוא זיכה את המערער בפיצוי המבוסס על מחיר של שקל אחד לק"ג עצה (כטענת המערער) שהרי הוסכם על שני הצדדים כי מדובר ב-20 עצי אשכוליות שמשקלו של כל אחד מהם הוא כ-200 ק"ג ובסך הכל 4,000 ק"ג. אין ולא היתה בפנינו כל טענה שיש לייחס שווי שונה לזני העצים השונים בפרדס ולפיכך ועל פי נתונים אלה נקל לקבוע כי על פי שיטת בית משפט קמא והנתונים שהיו בפניו, שווי העצה בחלקה הנדונה, בעבור המערער, הגיע לסך של 24,800 ש"ח. התובע תבע בראש נזק זה סך של 16,000 ש"ח בלבד ובהתאם לכך אף שילם את אגרת המשפט וזהו איפוא הסכום שיש להעניק לו בגין ראש נזק זה.
כאמור כל הנתונים והעובדות הצריכים לחישוב כמותה ומשקלה של העצה אשר הניבה החלקה המדוברת כאן עלו מתצהירו של מר סתוי, שטיפל מטעם המשיב בהתקשרות עם המערער ודבריו לצורך ענין זה הם בגדר הודאת בעל דין. אשר למחיר העץ, כמאמר בית המשפט, דהיינו שוויה המסחרי של העצה, הרי ניתן לגזור אותה מקביעתו של בית המשפט עצמו בעת שקבע את הפיצוי בגין עצי האשכולית כאמור לעיל ומכאן שבית משפט קמא נקלע לטעות גלויה על פניה. לא מדובר כאן בהפעלת שיקול הדעת או באופן יישום רוחה של הפשרה, שאז כמובן לא היינו מתערבים אלא בטעות בעלת "אופי טכני" שאילו בית המשפט קמא עצמו היה מודע לה ועל פי שיטתו הוא, ברי שהוא היה מגיע לאותה מסקנה שאנו באים אליה כאן. על אף שמדובר כאן בפסק דין על דרך הפשרה התערבותנו מתבקשת על מנת לתקן המעוות.
למעשה ניתן לקבוע כי לנוכח הנתונים שהיו מונחים בפניו בתיק, מסקנתו של בית המשפט, שבעטיה הוא דחה את עילת התביעה הנדונה כאן כפי שהדברים צוטטו לעיל, לוקה בחוסר סבירות גלויה שהיא עילת התערבות ידועה בפסק דין שניתן על דרך הפשרה וראו למשל את פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ברע"א 2587/98 שפורסם בפד"י באתר נבו וכן את ע"א 2649/99 שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב שם יישם בית המשפט הלכה זו. (גם פסק דין זה פורסם באתר הנ"ל).
בטרם נחתום את פסק דיננו נציין כי בראשית הדברים העלה המשיב את הטענה כי המערער איחר להגיש את ערעורו ביום אחד לאחר שסבר כי פסק הדין הומצא למערער ביום 13/3/2005 אלא שבהמשך התברר כי האחרון קיבל את פסק הדין ביום 17/3/2005 וטענת האיחור נזנחה, ובצדק. (בתקופת הערעור שעמדה לרשות המערער חלה פגרת הפסח).