פסק-דין בתיק עא 1087/07

הנשיא מנחם בן-דוד:

המשיבה עוסקת בעסקי ביטוח והנפיקה פוליסות ביטוח של חברות שונות. בין סוף 1993 ועד ליום 1/4/95 התקיים קשר עיסקי בינה לבין המערער אשר במסגרתו הפיץ המערער פוליסות ביטוח שהונפקו כאמור על ידי המשיבה. התמורה שאמור היה המערער לקבל התבטאה באחוז מסוים מפרמיות הביטוח ששולמו על ידי המבוטחים. בכתב התביעה שהגיש כאן המערער הוא טען כי הפיץ כך 265 פוליסות ביטוח בקרב מבוטחים שונים, אותם הוא צירף לחוג לקוחותיה של המשיבה, אך לא קיבל מעימה את התמורה המוסכמת. בתביעתו טען המערער כי מחזור הפרמיות הגיע לסך של 609,802 ש"ח וכי הוסכם שהוא יקבל מעם המשיבה עמלה בשיעור 20% משיעורי הפרמיות שיניבו הפוליסות. לפי תחשיבו בכתב התביעה, שיעור הפרמיות נטו, שהוא הבסיס הנכון לחישוב עמלתו מתוך שיעור הפרמיות ברוטו, הוא סך של 420,553 ש"ח ולפיכך ועל פי המוסכם הוא זכאי לעמלה ששיעורה הנומינלי למועד הגשת התביעה (13/9/2001) הוא 84,110 שקלים חדשים.

בכתב ההגנה שהגישה המשיבה היא ביקשה לדחות מכל וכל התובענה. היא העלתה כמה טענות דיוניות וכן טענה להתיישנות. לגופו של דבר היא הכחישה את טענת המערער כי שיעור עמלתו שנקבע עמד על 20% מהפרמיה. לטענתה השיעור המוסכם היה נמוך מזה שטוען לו המערער אך לא ציינה בכתב הגנתה את שיעורו. עוד טענה שהקשר העיסקי בינה לבין המערער נפסק לאחר עדויות שהגיעו אליה בדבר מעשי מרמה שביצע המערער.

עובר לשמיעת הראיות בתיק הגישו בעלי הדין את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. המערער צירף לתצהירו העתקים מ-254 פוליסות שהונפקו על ידי המשיבה למבוטחיה באמצעותו וזאת בצד רשימה מקובצת שערך ובה ציין את שמות המבוטחים, מספרי הפוליסות, תקופות הביטוח ושיעורי הפרמיה. כפי שעולה מספר הפוליסות שהוצגו נמוך במעט מזה שנטען בתובענה. עיון בכל הפוליסות מעלה שבכולן מופיע שמה של המשיבה כשם סוכן הביטוח. המשיבה הגישה מטעמה את תצהיר עדותו של מר רביבו אשר שימש כחשבה. אין בתצהירו כל הכחשה לעובדה שהפוליסות, בגינן תובע המערער, אכן הונפקו באמצעות חברתו. גם אין בתצהירו של מר רביבו התייחסות לתחשיביו של המערער באשר לשיעורי הפרמיות בגין הפוליסות שהונפקו. רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט העלה העד את הגירסה כי על פי דבריו של מנהל סניף חיפה של המשיבה, עימה היה המערער בקשרי עבודה, הוסכם כי שיעור עמלת הסוכן לו הסכימו חברות הביטוח הוא 25% מסך שיעורי הפרמיות וכי סכום זה אמור היה להתחלק בין המשיבה לבין המערער, לאמור המערער היה זכאי לעמלה בשיעור של 12,5% מהפרמיות.

במחלוקת זו הכריע בית משפט קמא לטובת גירסתו של המערער אשר עדותו נמצאה מהימנה בעיני בית המשפט, (ראו בפסקה 11, בעמוד 7 לפסק הדין), ומחלוקת זו שוב אינה עומדת כאן לדיון.

למעשה אין בפי המשיבה כל טענה כי שילמה למערער תשלום כלשהו על חשבון העמלה שהגיעה לו ואיש מעדיה גם לא טוען כזו. כיוון שכך יש לקבוע כי נדבך חשוב נוסף בתביעתו של המערער הוכח.

חרף הקביעות שריכזנו לעיל פסק בית משפט קמא למערער את הסך הצנוע של 7,918 ש"ח בהיותו 20% מסכומיהן של 21 קבלות שעלה בידי המערער להציג והמעידות על תשלומים שהוא העביר למשיבה על חשבון הפרמיות שגבה מלקוחותיו, מבוטחיה של המשיבה. קביעה זו היא שהניעה את המערער לפנות לערכאה זו ובפיו הטענה כי הסכום שנפסק אינו מבטא נכונה את שיעור העמלה שמגיע לו. הוא מבקש לחייב את המשיבה לשלם את מלוא הסכום שנתבע על ידו.

כאן המקום לציין קביעה עובדתית נוספת שנקבעה על ידי בית משפט קמא ולפיה ועל פי המוסכם בין בעלי הדין, המערער זכאי לעמלה, בשיעור שנקבע, רק מתוך שיעורי הפרמיה ששולמו בפועל למשיבה על ידי המבוטחים. המערער הסכים גם עם קביעה זו.

בשלב זה יהיה נכון לשוב ולציין את רשימת העובדות והקביעות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, במפורש או במשתמע ושבעלי הדין שוב אינם חולקים עליהם בטענותיהם בפנינו.

(א)        המערער הנפיק עבור המשיבה 254 פוליסות ששיעור הפרמיה בגינן מסתכם בסכום נומינלי של 577,067 ש"ח.

(ב)        בין בעלי הדין הוסכם כי שיעור העמלה שמגיע למערער הוא 20% מהפרמיות.

(ג)         המערער זכאי לקבל את עמלתו רק בגין אותם שיעורי פרמיות ששולמו על ידי המבוטחים.

בטרם נעבור להציג את השאלה היחידה שנותרה להכרעה, לאחר הקביעות דלעיל, נתעכב עתה על הענין הבא. כפי שעולה הדבר מתוך תצהירו של מר רביבו הטענה האמיתית שביקשה המשיבה להעלות לדיון, עניינה במסמך שנערך ונחתם על פי הנחזה מתוכו, על ידי המערער והמופנה למשיבה. המסמך נושא את התאריך 27/11/94 ובו מאשר המערער למשיבה לקזז מתוך חשבון העמלות שמגיע לו את שיעור החובות שחבים למשיבה מבוטחים שלא שילמו הפרמיות ורק היתרה שתיוותר מפעולה חשבונאית זו תשולם לידיו. מסמך זה המלמד על טענת קיזוז שבפי המשיבה כלפי המערער, צורף לראשונה לתצהירו של מר רביבו וכך גם הטענה הנ"ל.

מכתב הגנתה של המשיבה נעדרת טענת קיזוז או דומה לה. במהלך המשפט כפר המערער בכך שהמסמך האמור נחתם על ידו וטען כי זו אינה חתימתו וכי לא נערך כל הסכם מעין זה. התנגדות שקמה מטעם המערער להצגת המסמך האמור ולהעלאת טענת הקיזוז נתקבלה על ידי בית המשפט, אשר ראה בה הרחבת חזית אסורה והוא אף פסל את המסמך האמור מלשמש כמוצג בתיק. ראו על כך את הדיון בטענת הקיזוז בעמוד 9 לפסק הדין. בית המשפט היפנה שם את המשיבה להגיש תובענה נפרדת בגין עילת הקיזוז נגד המערער.

המשיבה נמנעה מלערער או לתקוף החלטה זו, דבר שיכולה היתה לעשותו גם ללא הגשת ערעור מטעמה, ולפיכך אין הכרעה זו עומדת עוד לדיון.

נמצא איפוא כי אין בפי המשיבה כל הגנה של ממש כנגד תביעתו של המערער וכל שנותר לבדוק הוא את סכום הפרמיות ששולם לידי המשיבה בגין הפוליסות שהצליח המערער להפיץ ואשר ממנו יש לגזור את עמלתו.

כאמור בית המשפט זיכה את המערער בתשלום עמלה רק בגין אותם סכומי פרמיה שגבה ועלה בידו להוכיח כי העביר אותם למשיבה אלא שנראה לי כי כלל הראיות והמסמכים שבפני בית המשפט חייבו מסקנה שונה אשר יש להסיק כאן, על פי מאזן ההסתברות, שהרי אין לשכוח כי עוסקים אנו בהליך אזרחי. נראה לי שהדרישה מהמערער כי יציג קבלות מאת המשיבה אודות היקף שיעורי הפרמיה שהעביר לה, כתנאי להכרת זכאותו לקבלת עמלותיו, החמירה שלא לצורך ולמעשה שלא כדין עם המערער שהרי למדנו במהלך הראיות כי חלק מהמבוטחים מסרו אמנם לידי המערער כספים, אך חלק אחר מסר לידיו שיקים ערוכים לפקודת המשיבה וחלק אחר מהם שילם הפרמיה באמצעות הוראת קבע שהמערער החתימם בדבר תשלום שיעורי הפרמיה ישירות לחשבונה של המשיבה, ואם כך הדבר כיצד יציג המערער קבלות מאת המשיבה כי היא קיבלה לידיה מידיו כספים אלה?

על חלק מהפוליסות שהמערער צירף לתצהירו אנו מוצאים במקום המיועד לציון שמו של הסוכן את הרישום כדלהלן: "72054 בטח דיסקונט" אין כל ספק כי רישום זה מעיד על תשלום לחשבונה של המשיבה בבנק דיסקונט והכיצד יוכל איפוא המערער להציג קבלה מאת המשיבה המופנית אליו ואשר מאשרת כי הוא העביר כספים אלה לידיה? הרי ברור שלא כך נעשה. לא היה זה נכון איפוא לגזור את שיעור העמלה שמגיע למערער רק מתוך סכומי הפרמיה שהמערער יכול היה להציג בגינן קבלות לטובתו שהונפקו לו על ידי המשיבה.

את אשר לא יכול היה המערער להוכיח השלים למעשה בתצהירו ובעדותו מר רביבו. הגם שהמשיבה נמנעה מלציין את השיעור הכללי של תשלום הפרמיה שקיבלה, יודע מר רביבו לספר כי חובות לקוחותיו של המערער כלפי המשיבה הגיעו ביום 31/3/95 לסך של 123,269 ש"ח. מן הסתם הוא בחר לציין נתון זה שעה שחשב שטענת הקיזוז תעמוד למרשתו.