פסק-דין בתיק עא 1035/07

ההליך:

1.         ערעור על החלטת הרשם לבטל פסק הדין שדחה תביעת חברה, כי היא לא הפקידה ערובה להוצאות הנתבעת. 

הערעור מעורר את שאילת היחס בין תקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן: " התקנות") לסעיף 353א ל חוק החברות התשנ"ט -1999 ( להלן: " החוק") הואיל והחלטה על דחית התביעה הסתמכה על התקנה לעיל, בעוד החלטה על ביטול החלטת הדחיה הסתמכה על סעיף 353א לחוק.

הרקע:  

2.         ביום 23.11.05 הורה כב' הרשם גדעון למשיבה להפקיד 30,000 ש"ח כערובה להוצאות המערערת בהתאם להוראת ס' 353א סיפא לחוק .

3.         המשיבה, ביקשה לבטל את ההחלטה על הפקדת הערובה, אך בקשתה נדחתה ע"י כב' הרשם כפכפי ביום 29.5.06 הואיל ולא הוכח נימוק לפטור בס' 353א סיפא לחוק, שלפיו "ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". נקבע שאם לא תופקד ערובה תדחה התביעה. ( להלן:" ההחלטה הראשונה").

4.         המשיבה לא הפקידה את הערובה, וביום  29.6.06 תביעתה נדחתה (להלן:" פסק  הדין").

ביום 28.3.07 הגישה המשיבה בקשה ראשונה לביטול פסק הדין שנמחקה בהחלטת הרשם מיום 15.7.07 (כלומר ערב פגרה א.ב.)ואולם, ניתנה הזדמנות לבקשה נוספת תוך 20 ימים. על ההחלטה הראשונה  לא הוגש ערעור. ביום 16.9.07 הוגשה בקשה שנייה לביטול פסק הדין, ולהארכת המועד להפקדת הערובה וזאת בבש"א 2108/97. ביום 4.11.07 הוגשה תגובת המערערת לבקשה השנייה.

5.         ביום  6.12.07 החליט הרשם "על פי הניירת" דהיינו ללא שמיעה נוספת, להיעתר לבקשה השנייה, והורה על הפקדת ערובה בסך 30,000 ש"ח  ועל תשלום סך של 5000 ש"ח  כהוצאות בגין מחדלי המערערת, שלא הותנו בתוצאות הליך, וזאת עד ליום 15.1.08. (להלן: " ההחלטה השנייה").

6.         ההחלטה השנייה היא ההחלטה נשוא הערעור, וניתנה על בסיס הנימוקים הבאים: א. הצדדים טעו כשהתמקדו במסגרת הדיונית של  בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד כי היו צריכים להתמקד במסגרת הדיונית שבתקנה 519(ב). ב. תקנה 519(ב) לא קובעת פרק זמן לבקש ביטול דחיית התובענה מחמת העדר הערובה להוצאות. ג. יש ממש בטענות חמורות נגד ב"כ הקודם של המבקשת בכל הנוגע לאופן ניהול התביעה ד.אין הצדקה לסגירת שערי בית המשפט  בפני בעל דין מחמת מחדלי ב"כ שעולים לכאורה לכדי מעילה באמון וזיוף. 

7.         ביום 14.1.08 הופקדה  הערובה  ושולמו ההוצאות.

הערעור:

8.         ביום 31.12.07 הוגש הערעור על ההחלטה השנייה, וביום 4.3.07 הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיבה. בקדם ערעור שנערך ביום 12.3.08 נמצא שחסרה התייחסות מספקת לסעיף 353א לחוק החברות בעיקר מצד המערערת. כתב הערעור מחד גיסא, ועיקרי הטיעון של המשיבה מאידך גיסא, התמקדו בתקנה 519(ב) שבה ראה כב' הרשם את המסגרת הדיונית.נוכח קדם הערעור החליטו להתייחס למסגרת הדיונית שבסעיף 353א לחוק. לפיכך, ובהסכמת ב"כ המשיבה, ניתנה לב"כ המערערת אורכה להגשת עיקרי טיעון שיתייחסו גם  לסעיף 353 א ולמשיבה נתנה זכות להגיב.

9.         המערערת לא הגישה במועד את עיקרי הטיעון והמשיבה הגישה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. אולם, בקדם ערעור נוסף חזרה בה והעדיפה לקדם את הדיון לגופו של עניין. לצדדים נתנה הזדמנות להסדיר את הסכסוך בהסכמה, ומשלא צלחה, נחוצה ההכרעה. 

תמצית טענות  המערערת:

10. הטענות העיקריות של המערערת כנגד החלטה השנייה הן כדלהלן: א. הרשם שגה כשהחליט לדון בבקשה לביטול פסק הדין, על בסיס ניירת, ללא דיון במעמד הצדדים וחרף המחלוקת העובדתית. ב. הרשם שגה כשקיבל טענות קשות שנשמעו כלפי ב"כ הקודם . ג. לא הייתה סיבה מספקת להימנעות מהפקדת הערובה להוצאות במועד. אף אם היה מקום לקבל הטענות הקשות כנגד ב"כ הקודם של המשיבה, נציג מטעמה  נכח בדיון ושמע על הצורך להפקיד הוצאות, לגישתה לא די בטענה שעוה"ד הקודם אמר על אי הפקדת הערובה שיהיה בסדר, והטענות החמורות יותר נגדו מתייחסות לאירועים שהתרחשו לאחר שנדחתה התביעה המערערת טוענת שגיבשה במהלך תקופה זאת אינטרס הסתמכות. ד. לטענתה צריך הייה לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, כי בקשה כזו, גם כשעילת פסק הדין באי הפקדת ערובה, לא ניתן להגיש בכל מועד, אלא בתוך 30 יום שקוצבת תקנה 201 שדנה בפסק דין שניתן במעמד צד אחד. בכל אופן במועד בו הוגשה לא צריך היה לקבלה, מחמת עקרון הסופיות ואינטרס הסתמכות של המערערת, ועל מנת שתוצאת הדחייה לא תהיה תמיד הדירה. ה. בקשר ליחס בין סעיף 353א לחוק לבין סעיף 519 לתקנות הוסיפה המערערת וטענה שגם במקום שהחיוב בערובה בוצע לפי סעיף 353א לחוק ניתן לדחות את התובענה לפי סעיף 519 (ב). לגישתה סעיף 353א ספציפי רק בנוגע לנסיבות בהן תקום חובה להפקיד ערובה אך אינו מתיימר לעסוק בהשלכות של הימנעות מהפקדה. אגב,  בנוסף טענה כאילו הטענה הנוגעת לסעיף 353 א לחוק תיאורטית כי על ההחלטה שדחתה תביעה לא הוגש ערעור. ו. בהשלמת טיעון מיום 12.3.08 נאמר בעל פה כי הטענה המרכזית היא למעשה הטענה שבפועל לא הופקדה ערובה במועד, ושהמערערת הסתמכה על כך שההליך נגמר.

תמצית טענות המשיבה:

11.        הטענות העיקריות של המשיבה הן הטענות הבאות: א. הופקדה הערובה ושולמו ההוצאות לאחר ההחלטה השנייה שהיא מוצדקת. ב. ההסבר לאי הפקדת הערובה מלכתחילה במועד נעוץ במחדלי ב"כ הקודם שהגיש תצהיר כוזב(מפי מנהל המשיבה למרות שמעולם לא חתם עליו ).   ג. המקור הנורמטיבי הראשון הוא סעיף 353 לחוק ולפיו צריך היה לעכב הליכים ולא לדחות את התביעה (הדגשה בעמוד 8 לבקשה) . עם זאת ציטטה גם את סעיף 232 לפקודת החברות וסעיף 519 לתקנות שבו התמקד המשך הדיון. ד.  מכתב הערעור כלתה עמדה שיש להחיל לגבי החברה כללים זהים לכללים שלגבי תקנה 519 (ב) לתקנות. לפיהם לא היה מקום לחייב את המשיבה הפקדת ערובה משום עונייה בלבד כדי לא לחסום את גישתה לערכאות, ואולם, מסעיף 4 לתגובה לעיקרי טיעון עולה שלגישתה הכלל שבסעיף 353א הפוך לכלל שתקנה 519. ה. אף אם הערובה לא הופקדה במועד ניתן להאריך את המועד להפקדתה מכוח טעם מספיק, שלא צריך להיות טעם מיוחד וזאת בהתאם לדרישת תקנה  528  לתקנות  ו. משלא הופקדה ערובה, גם אם נתמלאו תנאים פורמאליים לדחיית תביעה לפי תקנה 519 נותר לבית המשפט שיקול דעת שיפוטי שיש להפעיל לאור מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות והצורך לחתור לבירור הדברים לגופם. בדחיית תביעה מטעמים שבסדרי הדין יש פגיעה קשה בזכות הנגישות לבית המשפט. ז. המערערת עושה כל שלאל ידה כדי לחסום את התביעה מלהתברר ובקשר לכך פורטו כמה מחסומים (ראה בעמודים  4-5 לעיקרי הטיעון).             ח. לטענת המשיבה  לתביעה שהיא הגישה יש סיכוי ההצלחה טובים. (סעיף ג לבקשה השנייה. ט. סעד על אי הפקדת ערובה שלפיו לא נועד להעניש או לחסום את שערי המשפט, אלא להבטיח הוצאות נתבע אם התביעה תדחה. יש לאפשר נגישות לבית המשפט ולחתור להכריע  בסכסוך לגופו. לאור מעמדה החוקתי של זכות הנגישות לבית המשפט יש לחתור לריפוי הנזק תוך פגיעה מינימאלית בזכות זאת. בוצעה שגיאה פרוצדוראלית, שלא גורמת לעוול מהותי לגוף העניין, להבדיל מאי נוחות. ויש להתיר תיקון של שגיאה זאת הואיל והפרוצדורה אינה מיטת סדום בה מקצצים רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין.

השאילה הטעונה הכרעה