עא"ח
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
|
44-07
26/08/2007
|
בפני השופט:
1. הנשיא סטיב אדלר
2. נילי ארד
3. ורדה וירט ליבנה
|
| - נגד - |
התובע:
דינה סעידאן
|
הנתבע:
בית חולים הדסה עין כרם
|
| פסק-דין |
השופטת נילי ארד
1. ערעורה של הגב' דינה סעידאן מכוון נגד החלטתו של רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, אשר דחה בקשתה להארכת המועד להגשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בשא 346/07).
הרקע
2. המערערת, עבדה כלבורנטית במעבדת ריאות בבית חולים הדסה עין כרם (להלן:
בית החולים) מיום 1.7.77 עד ליום 12.8.90.
לאחר פרישתה לגימלאות, הגישה המערערת לבית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציג ציבור מר סלומון; דמ 6254/06) תביעה נגד בית החולים לזכאות לפנסיה ולהפרשי שכר, שלטענתה לא שולמו לה כל חודש משנת 1976 עד 1992.
בית החולים ביקש לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מן הטעם שחלפו 16 שנה ממועד סיום עבודתה של המערערת ועד להגשת התביעה. לגוף העניין, הוסיף וטען, כי בהתאם להסכם פנסיה לעובדי הסתדרות מדיצינית הדסה בישראל ורופאיה (להלן:
הסכם הפנסיה) שולמו למערערת פיצויי פיטורים עם סיום עבודתה ולכן היא אינה זכאית לפנסיה.
פסק דינו של בית הדין האזורי
3. התביעה נדונה בהליך של דיון מהיר, ונדחתה מחמת התיישנות, משנמצא כי
"מדובר באיחור של 16 שנה מהמועד של הפיטורים ולמעלה מ- 9 שנים לאחר מועד ההתיישנות הקבוע בחוק ומועדים אלו מדברים בעד עצמם". עיקר טעמיו לדחיית התביעה מחמת התיישנות היו אלה: המערערת לא פנתה לבית החולים בעניין הפרשי תשלומי השכר, המרת הלירה לש"ח או בדרישה לפנסיה ו"לכל היותר פנתה בעניין הביטוח הלאומי ולתביעתה לדמי פגיעה ממנו"; "לא הוכחה כל פניה לאחר 91 וגם לא מגבלה של ממש לעשות כן"; לא הוכח שנוכח מצבה הרפואי הייתה מניעה להגשת התובענה במועד או נימוק לאיחור בהגשתה; לא מדובר במצב ש"נעלמו ממנה עובדות או מסיבות שלא היו תלויות בה" לא יכלה המערערת להגיש התביעה במועד.
"נוכח נסיבותיה האישיות" של המערערת, הוסיף בית הדין ובחן את התביעה לגופה, והגיע למסקנה כי יש לדחותה על כל רכיביה. באשר לזכות לפנסיה, נקבע כך: לפי הסכם הפנסיה החל על הצדדים, משקבלה המערערת פיצויי פיטורים אין היא זכאית לפנסיה; המערערת עזבה את העבודה מרצונה ואין מתקיימות בה הנסיבות המקנות זכות לפנסיה לפי הסכם הפנסיה; "גם אם נכון היה הדבר בזמנו, כי מצבה הבריאותי הצדיק פנסיה או שלא היתה כשירה בריאותית הרי שמשלא נעשה דבר מאז ועד היום אין דרך להתחקות אחר מה שיכול היה להיות ומה היה מצבה הבריאותי המדויק דאז. ולנוכח העובדות שבפנינו טענה זו לא הוכחה כלל ועל כן לא קמה לתובעת לא אז וגם לא היום זכות לפנסיה מהנתבעת".
תביעת המערערת ל"הפרשי שכר בהמרה מלירות לש"ח" נדחתה אף היא תוך שבית הדין ציין כי התביעה "אינה נהירה כל צרכה", ולא הוכחה "כל זכאות לכל הפרש שכר כלשהו בגין תקופת עבודתה או לאחריה ודין תביעה זו אף היא להידחות".
בנוסף קבע בית הדין האזורי כי בהתנהלותה המערערת "זנחה את התביעה" "לא רק במשך שבע שנים אלא כ- 16 שנה" בציינו שלמרות טענות המערערת בדבר "מצב נפשי בעייתי", "לא הוכחה אי כשירות אף לא לגבי חלק מהתקופה" (להלן:
פסק הדין).
הבקשה להארכת מועד להגשת רשות הערעור
4. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 16.4.07. ביום 15.5.07 הגישה המערערת לבית דין זה "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור /בקשת רשות ערעור" כשעיקר טענותיה באלה: המערערת סברה בטעות שהמועד להגשת ערעור בהליך דיון מהיר הוא 30 יום ממועד קבלת פסק הדין; "אף אחד לא ציין בפניה כי "ישנה תקופה קצרה" בהליך של דיון מהיר "וגם בפסק הדין לא צוין כלום"; המערערת "נמצאת בסעיף רפואי-סוציאלי במסגרת הביטוח לאומי ובמסגרת הרווחה ובמסגרת עבודה שיקומית" ו"לא יכולה להתארגן ולהגיע לבית משפט בגלל סיבות רפואיות סוציאליות ומשפחתיות" (להלן גם:
הבקשה להארכת מועד).
5. בית החולים התנגד לבקשה להארכת המועד בטענה שאין מתקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, והוסיף וטען: כל שהיה על המערערת הוא לברר את המועד הנכון להגשת הערעור; העדר הידיעה בדבר המועדים הנקובים בחיקוק אינו מהווה טעם מיוחד; לא הוכח כי האיחור במועד הגשת הערעור נובע מנסיבות שאינן בשליטתה של המערערת; סיכויי הערעור קלושים; אין במצבה הרפואי הסוציאלי של המערערת כדי להוות טעם מיוחד.
6. בהחלטה מיום 18.6.07 דחה הרשם את הבקשה להארכת מועד, תוך שקבע כי בנסיבות המקרה, מצבה הרפואי של המערערת וסיכויי הערעור אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור, וזאת בעיקר מהטעמים הבאים: "המבקשת לא פירטה בבקשתה מהו מצבה הרפואי, שמנע ממנה הגשת בקשת רשות הערעור במועד. למעלה מכך, גם אם היו למבקשת נימוקים מוצדקים, הרי שסיכויי הערעור אינם גבוהים בהתחשב בטענת ההתיישנות שמכוחה נדחתה התביעה וכנגדה אין למבקשת כל דבר לטעון" (להלן:
החלטת הרשם).
הערעור
7.
בערעורה על החלטת הרשם טענה המערערת כך: "אני עבדתי בהדסה עין כרם כ-15 שנה, כאקדמאית, בדירוג גבוה, ואני כבר בנכות מ- 1986, לכן יש טעות בחישוב שנים של התישנות: גם בגלל טיב התביעה, גם בגלל זכויות סוציאליות שלא מומשו, גם בגלל צורך הצטברות עובדות רפואיות וסוציאליות עד להגשת תביעות, ובפרט תביעת פנסיה וימי מחלה מהדסה עין כרם. אני אזכיר איפיוני פנסיה של הדסה והמסמכים שהדסה מסרה לי ב- 1991, מעבירים גמולים לעובד, מעביד בכל מקום עבודה, לכן הדסה קלטה גמולים עובד מעביד מ- 1974 עד 1976 ומ- 1992, 1993 ממקומות עבודה אחרים".
8.
הדיון וההכרעה בערעור על החלטת הרשם נעשה על פי החומר שהובא לפנינו, לרבות טיעוני המערערת בערעור, החלטת הרשם ופסק דינו של בית הדין האזורי. לא התבקשה תגובת הצד שכנגד, משלא ראינו צורך בכך.
לאחר עיון בכלל החומר, כאמור, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשם בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. על האמור נוסיף את ההערות שלהלן.
בפסק הדין לא צוין המועד להגשת בקשת רשות ערעור בהליך של דיון מהיר