השופטת נילי ארד
1. לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית דין זה לאה גליקסמן מיום 4.6.06 (בש"א 314/06) בה נדחתה בקשת המערערת להפקדת ערובה.
פסק הדין בתובענה
2. המשיבה שעבדה כנהגת אצל המערערת (להלן:
החברה), הגישה תביעה לתשלום רכיבים אלה: פיצויי פיטורים בגין התפטרות עקב הרעת תנאים, שכר עבודה לחודש אוגוסט 2002, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה וזכויות נוספות. החברה מצידה הגישה תביעה שכנגד לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב בו נהגה המשיבה בהסעות, לחיוב בגין אי הפקדת כספי נסיעה ואי מתן הודעה מוקדמת.
3. בית הדין האזורי בתל אביב (ד"מ 4787/04, השופטת הדס יהלום ונציג ציבור מעבידים מר גז'בין) עמד בהרחבה על העדויות והראיות שהובאו לפניו, ועל טענות הצדדים, ובהסתמך על כלל החומר שהובא לפניו, קיבל את תביעת המשיבה לפיצויי פיטורים וקיבל חלקית את התביעה לדמי הבראה. יתר טענות המשיבה לרבות התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחו.
התביעה שכנגד נדחתה אף היא ברובה, והחברה חויבה בתשלום הוצאות משפט למשיבה, בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
4. המשיבה הגישה ערעור לבית דין זה, בגין דחיית תביעתה לשכר עבודה עבור חודש אוגוסט 2002, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר, תמורת הודעה מוקדמת, ואי הפחתת העמלה שהגיעה לה כעובדת מהסכום שחויבה להשיב לחברה במסגרת התביעה שכנגד. עוד ערערה על סכום ההוצאות שנפסקו לזכותה.
החברה הגישה ערעור שכנגד על חיובה בתשלום פיצויי פיטורים, ודחיית תביעתה שכנגד בגין הנזקים שגרמה המשיבה לרכב החברה.
הבקשה להורות למשיבה להפקיד ערובה
5.
החברה הגישה לרשמת בקשה
"להורות למשיבה להפקיד בקופת ביהמ"ש את הסכום שקיבלה המבקשת עפ' פסק הדין - (ערובה) וזאת עד להכרעה סופית בערעור שכנגד אשר הגישה המבקשת" (להלן גם:
הבקשה). טעמיה לכך היו אלה: החברה ביצעה בתום לב את תשלום החיובים שהושתו עליה בפסק הדין ולאחר שקיבלה את תשלום הסכום שנפסק לזכותה, הגישה המשיבה את הערעור; ערעורה של המשיבה הוא ערעור סרק שגרם לחברה הוצאות נוספות, בגינן הגישה החברה את הערעור שכנגד; החברה חוששת שלא יהא בידי המשיבה להחזיר לה את ההוצאות הכרוכות בבירור הערעור, נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה.
המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי סיכויי הערעור שכנגד נמוכים ובקשת החברה היא בקשת סרק.
6. בהחלטה מיום 4.6.06 דחתה הרשמת את הבקשה וכך קבעה:
"על אף הניסיון להציג את הבקשה כבקשה להפקדת ערובה, מבחינה מהותית בקשתה של החברה היא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן בקשתה של החברה היא לחייב את העובדת להפקיד בקופת בית הדין את הסכום המגיע לה על פי פסק הדין של בית הדין האזורי, אשר שולם לה על ידי החברה. כאמור החברה בחרה לבצע את פסק הדין ולא להגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הערעור שהוגש על ידי העובדת אינו יוצר עילה לחברה לבקש עיכוב ביצוע פסק הדין בדיעבד, לאחר ביצוע פסק הדין. זאת ועוד. הכלל הוא, שמי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועיכוב ביצועו של פסק הדין הוא בגדר חריג. החברה לא הוכיחה כי במקרה הנדון מתקיים החריג לכלל."
הוסיפה הרשמת וקבעה, כי העילה לבקשה להפקדת ערובה, הינה הערעור שכנגד שהגישה החברה בגין חיובה בתשלום פיצויי פיטורים ודחיית התביעה שכנגד שהגישה לפיצוי בגין נזק שגרמה המשיבה לרכבה. בנדון זה קבעה הרשמת, כי
"בהתאם לפסיקה, החברה אינה יכולה להעלות בדרך של ערעור שכנגד את עניין דחיית התביעה שכנגד" וכי טענת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב החברה שהיה בשימוש המשיבה, כלל לא הועלתה בערעור שהוגש על ידי המשיבה. על כן
ו"בהתאם לכלל שנקבע בפסיקה, החברה מנועה מלערער על דחיית התביעה שכנגד במסגרת ערעור שכנגד". למעלה מכך נקבע, כי
"לא מתקיימות במקרה הנדון גם נסיבות המצדיקות חיוב העובדת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות החברה בערעור". על כן, נדחתה הבקשה והחברה חויבה בתשלום הוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן:
החלטת הרשמת).
7. בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה החברה כנגד חיובה בהוצאות בגין דחיית הבקשה להפקדת ערובה נדחתה ביום 27.8.06 (בש"א 612/06).
טענות הצדדים בערעור
8. בערעור שהגישה ביקשה החברה להורות על ביטול החלטת הרשמת, "להורות על חיוב העובדת בהוצאות" ו"להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר חיוב החברה בהוצאות מופרזות בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ". בטיעוניה חזרה החברה, בעיקרו של דבר על טעמי הבקשה כפי שהובאו בפני הרשמת והוסיפה: המשיבה עצמה ציינה כי מצבה הכלכלי אינו טוב וכי יהיה עליה לקחת הלוואה להחזרת הסכומים ששולמו לה, אם תחויב בהחזרתם; עיקר הערעור שכנגד סב על חיובה בפיצויי פיטורים והיה על הרשמת לשקול את סיכויי הערעור בטענה זו, שלהערכת החברה גבוהים במיוחד; לא נבחנו סיכויי הערעור שהגישה המשיבה, ואם אכן כטענת החברה, הינו ערעור סרק שכל תכליתו הינה "נסיון להגדיל ו/או להעלות את גובה ההוצאות ותו לא";
"החברה חויבה לשלם לעובדת פיצויי פיטורין בסך כ - 17,000 ש"ח אך דרשה בבקשתה כי סכום ערובה הן להוצאות והן לכך שהמשיבה תוכל להשיב את סכום פיצויי הפיטורים יהא לכל הפחות 25,000 ש"ח לכל הפחות או בהתאם לשיקול דעתו של ביהמ"ש הנכבד".
לעניין ההוצאות, טענה החברה: לא היה מקום לחייבה בהוצאות בדחיית הבקשה מכיוון שמדובר בבקשת ביניים, לפני שהחל בירור ההליך העיקרי בערעור; סכום ההוצאות מופרז, בהשוואה להוצאות בסך 2,000 ש"ח בהן חויבה בפסק הדין בבית הדין האזורי.
9. המשיבה תמכה בהחלטת הרשמת מטעמיה והוסיפה וטענה: טיעוני החברה בערעור שכנגד אינם מהווים עילה לחיוב המשיבה בערובה; לא הונחה תשתית עובדתית מספקת באשר למצבה הכלכלי; אף מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה.
הכרעה