ועדת הערר של מס רכוש לפי תקנה 12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים)(נזק מלחמה ונזק עקיף) תשל"ג-1973 (להלן: התקנות), דחתה את בקשת המערערת לפיצוי בגין נזקים לחממה, שנגרמו לטענתה כתוצאה מפעולת איבה, וזאת מן הטעם כי המערערת לא הצליחה להוכיח כי דובר ב"נזק מלחמה" כהגדרתו בסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961. הועדה אף קבעה כי הוכח בפניה שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה פלילי גרידא של גניבה. מכאן הערעור שלפניי המופנה הן כנגד מסקנותיה של הועדה והן כנגד דרך קבלתן.
רקע
המערערת קבלה אישורים מטעם משטרת ישראל ומשרד הביטחון כי נזק שנגרם לחממות שבבעלותה במושב גיתית שבבקעה הוא נזק מלחמה כמשמעותו בסעיף 35 לחוק הפיצויים. מס רכוש לא הסתפק באישורים אלה וניהל חקירה באמצעות החוקר הפרטי רוזלי (להלן: רוזלי), אשר ממצאיו העמידו בספק את הקביעה הנ"ל. בעקבות הדו"ח של רוזלי נפתח תיק המשטרה מחדש, נערכה חקירה, אשר מסקנותיה הביאו את המשטרה לחזור בה מאישורה ובעקבות זאת הוקפא גם אישור משרד הביטחון. שני גורמים אלה סברו כי לא נמצא יסוד סביר לטענה כי הנזק הוא בגדר נזק מלחמה. על יסוד כל אלה דחה מנהל מס רכוש את תביעתה של המערערת לפיצויים ועל החלטתו זו קבלה המערערת בפני ועדת הערר.
ועדת הערר נדרשה להחלטותיהם של הגורמים השונים על טעמיהן, הובאו בפניה כל הראיות והיא אף הוסיפה לחקור עדים בעצמה. את החלטתה היא עיגנה בשני עניינים עיקריים - גניבת המחשב ונסיבות האירוע - אשר הצביעו על טיבו הפלילי. הועדה קבעה, כי המחשב שנמצא מספר ימים אחרי האירוע לא הרחק מן החממה ושהמערערת טענה כי הוא מחשב החממה שנעלם, הוא לא מחשב החממה "וכי זה האחרון אכן
נגנב ממנה על ידי הפורצים לתוכה, כשזו, היינו - הגניבה בלבד, אכן הייתה מטרתם." (החלטת הועדה בעמ' 13; ההדגשה במקור). עוד קבעה הועדה כי אופי הפריצה העיד עליה כי היא איננה אירוע פח"עי, הן משום שהנזק היה מבוקר ולא "מכל הבא ליד" כפי שניתן היה לצפות באירוע פח"ע והן משום שניטלו מהחממות פריטים נוספים כמו חרמש מוטורי, מערכת סטריאו וארגז כלי עבודה המחזקים את התחושה כי באירוע של גניבה עסקינן. לנוכח מסקנות אלה וכן לנוכח העובדה שהרשויות השונות - משטרת ישראל ומשרד הביטחון - מצאו לנכון לבטל את האישורים שנתנו בדבר היות האירוע פח"עי, סברה הועדה כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה בהסתברות העולה על 50% להוכיח כי דובר בנזק מלחמה, וכי ישנן דווקא ראיות טובות המצביעות על אופיו הפלילי של האירוע.
טיעוני הערעור
טיעוני הערעור מופנים כנגד מסקנות הועדה ודרך קבלתן. ראשית טוען בא כוחה המלומד של המערערת, כי נטל הראיה מושת על המשיב היות שבידי המערערת תעודת משרד הביטחון לפי תקנה 6 שאך הוקפאה ולא בוטלה. אך גם אם הנטל מושת על מרשתו הרי שלטענתו העדויות שהובאו בפני הועדה מצביעות בעליל על כך כי דובר באירוע פח"עי. לטענתו היו אלה אנשי מס רכוש שלא הצליחו להוכיח כי דובר באירוע פלילי גרידא ובצר להם פנו להאשמות של "פיברוק" עצמי של העותרת, אלה לא הוכחו והסתיימו בסגירת תיק החקירה נגדה. טיעון נוסף הוא כנגד מסקנותיה של הועדה באשר למחשב החממה. לטענת המערערת המחשב שנמצא הוא אכן מחשב החממה אלא שנוצר בלבול בין מחשב זה למחשב המשרד שנגנב מספר ימים קודם לכן. הועדה לא דייקה בקריאת עדותו של מר אגוזי, אשר הוזמן לזהות את המחשב על-ידי רוזלי ולא זהה אותו כמחשב של המערערת. מר אגוזי הסביר, כי לא עלה בידו לזהות את המחשב כי בחדר המשטרה היו מספר אביזרי מיחשוב וכי ייתכן שחל בלבול בין המחשבים. בנוסף, באשר למידת הנזק שגרמו הפורצים לחממה, טוענת המערערת כי הפורצים פגעו בצינורות ההשקיה ובכך פגעו בבקר ההשקיה וכן שדי בנזק שכן נגרם - חיתוך הפלסטיק והצינורות והפגיעה במחשב - כדי לגרום נזק חבלני לחממה מתוחכמת כזאת ואין צורך "להפוך שולחנות" ולהפליג במעשי הוונדליזם. המערערת קובלת על קביעת הועדה כי חיתוך צינור המים לא היה חלק מן האירוע, לטענתה זוהי קביעה ספקולטיבית היות שבעלה של המערערת לא נחקר לפני הועדה על כך וכן לא השוטר, ובכלל הופיע עניין זה לראשונה בסיכומי מנהל מס רכוש. טענתה העיקרית של המערערת היא כנגד מה שכינתה "חטאה הקדמון של הועדה" כשהכוונה לשימוש, לטענתה, שעשתה הועדה בדו"ח של החוקר הפרטי רוזלי מבלי שזה ייקרא להעיד בפניה. בא-כוח המערערת טוען כי הוא לא היה צד להסכמה שהחוקר רוזלי לא ייחקר וכי למרות שהועדה ציינה כי עשתה אך שימוש עקיף בדו"ח שלו, הרי שבפועל כל אימת שהסתמכה על סיכומי מנהל מס רכוש ומסמכי משטרת ישראל ומשרד הביטחון, שהסתמכו על הדו"ח, הסתמכה עליו גם היא. לבסוף טוענת המערערת כי האישורים של משטרת ישראל ומשרד הביטחון בוטלו שלא כדין ותוך הפרה של כללי הצדק הטבעי הן בשל כך שהביטול הסתמך על הדו"ח של החוקר הפרטי והן מן הטעם שלא ניתן למערערת להשמיע טיעוניה בפני גורמים אלה. לטענתה יש לראות באישורים אלה מעין הבטחה שלטונית אשר ביטולם חייב להיעשות מתוך נימוקים טובים וסבירים אחרת אין לו תוקף חוקי.
דיון
סעיף 12א(א) לתקנות, מסמיך את בית משפט זה לדון אך בטענות ערעור שהן ממין של בעיה משפטית ואין הדרך פתוחה לערער על קביעותיה העובדתיות של הועדה. באת כוח המשיבה הביאה בסיכומיה את דבריו של השופט עדיאל בע"ש (י-ם) 5203/98 מנהל מס רכוש נ' מוסה מחמד עליל, תק-מח 2000(3) 11443,11444:
"ערכאת הערעור לא נועדה לדון ולפסוק בנושאים עובדתיים וגם הסכמת הצדדים בעניין זה אין בה כדי להועיל. הדברים יפים מקל וחומר לגבי ערעור מסוג זה שבו הוגבלה סמכותו של בית המשפט מלכתחילה לדיון 'בבעיה משפטית' וכאשר הערעור מוגש על החלטתה של ועדה מקצועית בעלת מומחיות מיוחדת."
לאור זאת מוגבל הדיון בערעור לטענותיה המשפטיות של המערערת בלבד ואינני נדרשת לטענות כנגד מסקנותיה העובדתיות של הועדה, בדבר הנזק לצינורות וגניבתו של מחשב החממה. בפני הועדה היה מונח כל חומר הראיות ובכלל זה חקירות המשטרה ומשרד הביטחון, הודעותיהם ועדויותיהם של העדים והתרשמותם הבלתי אמצעית מהם. ברי כי בכל האמור בקביעות עובדתיות, קיימת לוועדה, שהנה אכן בעלת מומחיות מיוחדת, עדיפות על פני ערכאת הערעור. מצאתי לנכון אם כן לדון בשלוש טענות של המערערת שנופלות לגדר של בעיה משפטית: הטענות בדבר סמכותם של משרד הביטחון ומשטרת ישראל לבטל האישורים שנתנו, הטענות בדבר נטל ההוכחה והטענות בדבר השימוש של הועדה בדו"ח של החוקר רוזלי.
סמכותן של סמכויות מנהליות לשנות או לבטל החלטותיהן מעוגנת בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 הקובע:
"הסמכות להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה."
פרט לסייג הקבוע בחוק, כי התיקון ייעשה באותה דרך שבה התקבלה ההחלטה, הרי שככל סמכות אחרת יש להפעילה מתוך שיקולים ענייניים בלבד, ללא הפליה ובאופן סביר. נוסף על כך בשל הפגיעה בזכות מוקנית ובציפיה לגיטימית של האזרח יש לקחת בחשבון שיקולים מיוחדים נוספים (י. זמיר הסמכות המנהלית, כרך ב' (
נבו, תשנ"ו-1996) 1002). כך, בין השאר, על הרשות להיות ערה למשמעות השינוי כלפי האזרח ומידת הפגיעה בציפיות סבירות שלו. במקרה דנן יש לשער, כי האישורים הראשונים שניתנו על ידי המשטרה ומשרד הביטחון בודאי יצרו ציפייה כלשהי אצל המערערת כי היא תקבל את הפיצוי, אולם ציפייה זו נעשית לגיטימית רק לאחר אישורו של מנהל מס רכוש, אשר אינו חותמת גומי על אישורי קודמיו ובסמכותו לנהל חקירה משל עצמו בעניין. אישוריהם של משטרת ישראל ומשרד הביטחון הם אך שלב מוקדם בהליכים הבאים לסיומם רק עם קביעת הזכאות על-ידי מנהל מס רכוש. במובן זה דומה הדבר לעובדות פסק הדין בבג"צ 267/76 דב מגן (מוצ'ני) נ. שר החקלאות ואח', פד"י לא(1) 634. שם דובר בהחלטה של ועדת קבלה לקבל את העותר כמועמד להתיישבות במושב חדש. אולם ועדה שהוקמה במשרד החקלאות ופעלה על-פי הנחיית שר החקלאות ביטלה את מועמדותו. העותר טען כי פסילתו הייתה שלא כדין. בית המשפט מפי השופט ברנזון אמר:
"אשר לועדת הקבלה:... היא בוחרת בשלב ראשון את המועמדים להתיישבות אבל אינה בת-סמכא לאשרם סופית כמתיישבים. רק המדור לקליטה במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הוא המוסמך להעניק למועמד את האישור הסופי להתיישבות. אישור כזה לא קיבל העותר."
וכן יפים לענייננו דבריו בפסק הדין של השופט כהן:
"החלטת ועדת הקבלה היוותה רק שלב מוקדם בהליכים שהיו צריכים בסופו של דבר להביא לידי חתימת הסכם בין המתיישב ובין הסוכנות, ואם כי בדרך-כלל ניתן היה להניח שמי שאושר על-ידי ועדת קבלה עבר שלב חשוב מאד בדרך הארוכה להסכם, הרי כל עוד לא הסתיימו השלבים האחרים ולא נערך הסכם, לא נקשר קשר חוזי בין המתיישב ובין הסוכנות."
הנה, גם בענייננו, על-פי רוב מהווה תעודת משרד הביטחון לפי תקנה 6 שלב חשוב ומבטיח בדרך לאישור הזכאות לפיצויים על-ידי מס רכוש, אולם ראש חטיבת התביעות במשרד הביטחון אינה בת סמכא לתת אישור סופי לזכאות לפיצויים וזה ניתן רק על-ידי מנהל מס רכוש. לפיכך, כל עוד זה לא ניתן לא תוכל לקום טענה כי השתכללה למערערת הבטחה מנהלית. עם זאת, עדיין יהיה עלינו לבדוק האם החלטות הרשויות לבטל האישורים התקבלו בדרך הקבועה בסעיף 15 הנ"ל.
אין ספק כי מה שהניע כל אחת מן הרשויות לשנות את עמדתה, היה דו"ח החקירה של מר רוזלי, אולם הרשויות לא סמכו עליו את ידיהן בעיניים עצומות, כי אם כל אחת פתחה בחקירה עצמאית והממצאים בחקירה שהביאו לממצאים ששינו את עמדות הרשויות. הנסיבות החדשות שהתגלו, כמו מציאת המחשב וסתירות בהודעותיה של המערערת, כמו גם הערכה מחודשת של הממצאים הקודמים - הנזק המבוקר לחממות, גניבת חפצים נוספים, אי פעולת מערכת האזעקה - העלו חשד כנגד המערערת באשר לניסיון להונאה. חשד זה אמנם לא היה מבוסס דיו לצורך הגשת כתב אישום, אולם מאידך, הראיות שהתגלו ושהוערכו מחדש הספיקו כדי לבסס חשד סביר כי דובר באירוע פלילי ולא בפעולת איבה. לאור כל זאת אני סבורה כי היה בסמכותן של הרשויות - משטרת ישראל ומשרד הביטחון - לשנות את החלטותיהן וכי שינוי זה התקבל באותו אופן שהתקבלה ההחלטה הראשונה לאחר בדיקה וחקירה, מתוך שיקולים ענייניים וסבירים, מבלי שנפגע ללא הצדקה אינטרס לגיטימי של המערערת.
בהתגבש מסקנותיהם של שלושת הגורמים - משטרת ישראל, משרד הביטחון ומנהל מס רכוש - נטל הראיה להוכיח את ההפך היה מונח על כתפי המערערת בהסתברות הדרושה במשפט אזרחי. בנוסף, משעה שהגורמים הנ"ל שינו מעמדתם לא יכולה הייתה המערערת להוסיף ולהיבנות מהאישורים הקודמים שניתנו על-ידם מבלי להוכיח באופן פוזיטיבי מדוע יש להעדיפם. בין האישורים הסותרים, למרות מוצאם מאותה סמכות, מתקיימת היררכיה כרונולוגית, כאשר המאוחר עדיף והטוען אחרת עליו הראייה.