1. לפניי ערעור לפי סעיף 51 לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), תשל"ט- 1979 (להלן - פקודת רופאי השיניים או הפקודה). הערעור מכוון כנגד החלטת משיב 2, מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי משיב 1, להתלות את רישיון רופא השיניים של המערער לתקופה של שלושה חודשים בהתאם להוראות סעיף 45 לפקודה.
הצדדים להליך
2. המערער הוא רופא שיניים במקצועו.
המשיב 1, שר הבריאות (להלן - המשיב), הוא הגורם המוסמך, לפי סעיף 45 לפקודה, לנקוט בסנקציה משמעתית כלפי רופא שיניים שעשה את אחד המעשים המנויים בסעיף זה. משיב 1 האציל את הסמכות האמורה למשיב 2, כב' הנשיא (בדימוס) ורדי זילר.
משיבה 3 (להלן - הועדה), היא הועדה שתפקידה, בהתאם לסעיף 47 לפקודה, לקיים שימוע לרופא שיניים שהוגשה נגדו קובלנה משמעתית, ולהגיש על כך דין וחשבון בכתב לשר הבריאות.
עיקרי העובדות וההליכים
3. ביום 25.5.05 הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה כנגד המערער. קובלנה זו הוגשה בעקבות שתי תלונות מטעם שתי מטופלות של המערער שנתקבלו אצל המשיב, האחת בשנת 1998 (גב' חן) והאחרת בשנת 1999 (גב' צדקה). במסגרת התלונה הראשונה יוחסו למערער ביצוע של טיפול שורש "לקוי ביותר" בשן 37, ביצוע של טיפול שורש לקוי בשיניים 13 ו- 11, וביצוע של טיפול שורש קצר מידי בשן 21. המדובר בטיפולים שבוצעו בשנת 1998. במסגרת התלונה השנייה יוחסו למערער אבחנה לא נכונה של מצב הפה של המטופלת ותכנון וביצוע של תוכנית טיפולית לא מתאימה. המדובר בטיפולי שורש ושתל שבוצעו בשנים 1992-1993. בנוסף, לגבי הטיפול בשתי המתלוננות, יוחס למערער ניהול לקוי של רישומים רפואיים. לבסוף, נטען גם כי המערער לא השיב למספר פניות של המשיב בנוגע לתלונה נוספת שהוגשה נגדו. על פי הקובלנה, מעשים אלו של המערער עלו כדי חוסר יכולת או רשלנות חמורה כמשמעותם בסעיף 45(3) לפקודת רופאי השיניים. עוד נטען כי המערער נהג באופן שאינו הולם רופא שיניים, דבר המהווה עבירת משמעת לפי סעיף 45(1) לפקודה, וכי הפר הוראה מהוראות זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן - חוק זכויות החולה), דבר המהווה עבירת משמעת לפי סעיף 45(7) לפקודה.
4. הקובלנה נבדקה על הועדה, בהרכב שכלל שני רופאי שיניים ועורך דין. הועדה קיימה ארבע ישיבות בהן נכחו המערער ובא-כוחו. חברי הועדה שמעו את המערער וכן עדים מטעם הקובל וקיבלו לעיונם חומר רפואי הנוגע לתלונות. ביום 17.7.05 החליטה הועדה להמליץ על הרשעת המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו. הועדה קבעה כי המערער לא ניהל רשומות רפואיות כנדרש וכי הדבר מהווה הפרה של חוק זכויות החולה, אשר היה בתוקף בעת הטיפול בגב' חן. אשר לטיפולים בשתי המתלוננות, הועדה קבעה כי מדובר בטיפולים שבוצעו ברשלנות חמורה ואשר נכנסים לגדרו של סעיף 45(3) לפקודה. אשר לאי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות, הועדה ציינה כי נסיבותיו האישיות של המערער, שהתמודד במשך תקופה מסוימת עם מחלתו של אביו, יכולות לספק הסבר רק לגבי חלק מהתקופה שבמהלכה נמנע המערער מלהשיב לפניות משרד הבריאות. אשר לעונש, המלצת הועדה הייתה כי יוטל על המערער עונש של התליית הרישיון למשך שלושה חודשים. על פי האמור בהחלטת הועדה, במסגרת המלצתה לעניין העונש נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המערער. עם זאת, מן הראוי לציין כי המלצת הועדה ניתנה לאחר שנקבע כי יש להרשיע את המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו, ובלא שנתאפשר למערער להביא ראיות לעניין העונש לפניי הועדה, וזאת עקב נסיעת יו"ר הועדה לחו"ל לתקופה ממושכת.
5. ביום 2.8.05 אימץ משיב 2 את המלצת הועדה לעניין הרשעת המערער. אשר לטיב הטיפול בשתי המתלוננות, משיב 2 ציין כי הועדה, שכללה שני רופאי שיניים, נתנה המלצתה על בסיס צילומים וחומר רפואי, ולעניין אחת המתלוננות גם על בסיס חוות דעת של עד מומחה. לפיכך החליט משיב 2 לקבל את המלצת הועדה לעניין זה. אשר לאי-ניהול רשומות רפואיות כנדרש, משיב 2 ציין כי המערער הודה בכך. אשר לאי-מתן מענה לפניות שר הבריאות, משיב 2 עמד על החשיבות שבשיתוף פעולה של רופא שיניים עם הגורם שמתפקידו לפקח על פעילות רופאי השיניים. משיב 2 הוסיף וציין כי נסיבותיו האישיות של המערער, שהיה טרוד באותו זמן במחלת אביו, יכולות אמנם להקל על חומרת העבירה האתית הגלומה בכך, אך לא לבטלה כליל. אשר לעונש, לאחר שאפשר למערער לטעון טיעוניו לעונש באמצעות תצהירים, החליט משיב 2, במסגרת צו משלים שפרסם, להעמיד את תקופת התליית הרישיון על תקופה של חודשיים. משיב 2 ציין כי החליט על הקלה בעונש שהומלץ על ידי הועדה עקב המחדל שנפל בהתנהלותה, כשלא שמעה את טיעוניו של המערער לעונש, בטרם נתנה החלטתה.
6. המערער לא השלים עם החלטה זו והגיש את הערעור שלפניי.
עיקרי טענות המערער
7. ערעורו של המערער מכוון הן כנגד הרשעתו בעבירות המשמעת שיוחסו לו והן כנגד חומרת העונש שהוטל עליו.
אשר להרשעה, טענתו הראשונה של המערער היא כי שר הבריאות לא היה רשאי להאציל סמכותו לפי סעיף 45 לפקודה למשיב 2, ומשכך, החלטת משיב 2 להתלות את רישיונו נתקבלה בחוסר סמכות ודינה בטלות. לטענת המערער, מפקודת רופאי השיניים משתמעת כוונה לפיה החלטה לפי סעיף 45 לפקודה צריכה להתקבל על ידי שר הבריאות עצמו, ולכן לא ניתן להאצילה לפי סעיף 33 לחוק יסוד הממשלה. לתמיכה בטענה זו מפנה המשיב לע"א 4693/90 סוסאן נ' שר הבריאות פ"ד מ"ו(1), 309 (1991); וע"א 50/91 סבין נ' שר הבריאות, פ"ד מ"ז(1), 27 (1993). בנוסף, לטענתו, האצלת הסמכות לשופט בדימוס כמוה כנטילת סמכות שיפוטית מבית המשפט, שהוא המוסמך לפי הפקודה לדון בערעור על החלטת שר הבריאות, וגם מסיבה זו היא אסורה.
לגופו של עניין טוען המערער, באשר לטיפול שהעניק לגב' אסנת חן, כי לפני הועדה לא הובאו ראיות כלשהן שיש בהן כדי לבסס ממצא של רשלנות בנוגע לטיפול זה, לא כל שכן מעבר לכל ספק סביר כפי שנדרש לשיטתו בהליך משמעתי. לטענת המערער, ממצאי הועדה בוססו אך ורק על התרשמות כללית של חברי הועדה. לדבריו, אף אם היה כשל כלשהו בטיפול שהעניק לגב' חן, לא היה זה כשל שהגיע כדי רשלנות, לא כל שכן רשלנות חמורה או חוסר יכולת. המערער מציין כי גם פרופ' קרדש, המומחה שהעיד מעם הקובל בעניין זה, שקבע כי הטיפול שביצע המערער לא היה "קליניק אקספטבל" בגלל מצב החניכיים, לא שלל כי יתכן שמצב החניכיים היה כך עוד לפני הטיפול.
אשר לטיפול שניתן לגב' צדקה, לטענת המערער במקרה זה ברור על פניו כי לא בוססה רשלנות חמורה מצדו, וזאת בהעדר עדות מומחה. ד"ר מוטשניק שהעידה מטעם הקובל, לא רק שאינה עדה מומחית, אלא אף אינה זו שטיפלה בתלונה כאשר הוגשה למשרד הבריאות. לדברי המערער, ד"ר מוטשניק כלל לא זכרה את הפרשה. בעדותה היא סיפרה אמנם כי היא זוכרת שמצב הפה של גב' צדקה היה גרוע, אך בכך אין כמובן כדי להוות ראיה לכך שהמערער העניק לה טיפול רשלני.
אשר לאי-ניהול רשומות רפואיות בהתאם לדרישות חוק זכויות החולה, לטענת המערער, חוק זה טרם נחקק בזמן הטיפול בגב' צדקה, ונכנס לתוקף רק זמן קצר לפני הטיפול בגב' חן, כך שהוראותיו טרם הוטמעו בשלב זה. המערער מוסיף כי אמנם הרשומות שניהל "אינן מאה אחוז", אך אין המדובר במקרה של רופא שלא ניהל כלל רשומות, או שניהל רשומות שלחלוטין אינן מדויקות.
אשר לאי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות, המערער הסביר זאת בכך שהיה שרוי באותה עת באבל בגין מות אביו. לדבריו, לאחר שהתאושש, השיב לפניות משרד הבריאות והסביר את העיכוב במתן תשובתו. לטענת המערער, ברי כי אם הייתה זו הטענה היחידה כלפיו כלל לא הייתה מוגשת נגדו קובלנה.
לבסוף טוען המערער כי כתב הקובלנה נוסח באופן בלתי הוגן, כך שתחילה מתוארים כל המעשים המיוחסים לו ולאחר מכן מתוארת שורה של עבירות, כאשר לא ברור בגין איזה מעשה מיוחסת לו כל אחת מהעבירות. בפרט תוקף המערער את האשמתו בעבירה לפי סעיף 45(3) לפקודה, שעניינה רשלנות חמורה או חוסר יכולת. לטענת המערער, מדובר בעבירה שיש לייחסה רק לרופא שסטה במידה משמעותית מסטנדרט סביר של טיפול, או למי שהטיפול שביצע מעיד על חוסר יכולת לעסוק ברפואת שיניים, ואין לעשות בה שימוש לעניין טיפול שהוא טיפול כושל "סתם". לתמיכה בטענה זו מפנה המערער לע"א 3425/90 פינסטרבוש נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 321 (1991).
8. לעניין העונש טוען המערער כי היה על הועדה ומשיב 2 להתחשב בנסיבותיו האישיות. המערער מציין כי במרוצת השנים טיפל באלפי מטופלים, לשביעות רצונם המלאה וכי מעולם לא הוגשה נגדו קובלנה או תלונה נוספת מלבד הנוכחית, כי עבר מספר השתלמויות מקצועיות וכי הוא המפרנס היחיד לא רק של אשתו וילדיו אלא גם של אחותו האלמנה וילדיה ושל אימו. עוד טען המערער כי במהלך בירור הקובלנה שיתף פעולה באופן מלא עם הוועדה, וזו אף מצאה לנכון לציין את הגינותו כאשר הודה בכשלים מסוימים שנפלו בהתנהלותו. בנוסף העלה המערער את הטענות שטען לעניין אי-ניהול רשומות רפואיות כנדרש ואי-מתן מענה לפניות משרד הבריאות גם במסגרת טיעוניו לעניין העונש. לטענת המערער, בנסיבות העניין, וגם אם לא תבוטל הרשעתו בעבירות שיוחסו לו, יש לבטל את עונש ההתליה שהוטל עליו, שיפגע קשות בפרנסתו ובמוניטין שלו, ולהסתפק בעונש של נזיפה או התראה.
עיקרי טענות המשיבים
9. לטענת המשיבים, החלטת משיב 2 ניתנה בסמכות, על בסיס המלצת הועדה, והיא סבירה ומידתית.
המשיבים טוענים כי סמכות שר הבריאות לפי סעיף 45 לפקודה הואצלה כדין למשיב 2. לטענתם, חוק יסוד: הממשלה מאפשר לשר להאציל סמכות שהוענקה לו בחוק, למעט סמכות להתקין תקנות או כאשר משתמעת כוונה אחרת מהחוק המסמיך. במקרה הנוכחי אין המדובר בסמכות להתקין תקנות ולא משתמעת כוונה אחרת מהחוק המסמיך, ולכן לא הייתה כל מניעה להאציל את הסמכות.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי המערער לא הראה כל עילה להתערבות בהחלטה להתלות את רישיונו. הועדה שהמליצה על ההתלייה היא וועדה ששניים מחבריה הם בעלי מומחיות מקצועית בתחום רפואת השיניים, ואשר בחנה את הראיות מכלי ראשון. מסיבות אלו, ככלל, בית המשפט אינו נוטה להתערב במסקנותיה של הועדה, לא לעניין הכרעת הדין ולא לעניין העונש, ואין לעשות כן גם במקרה הנוכחי.
דיון והכרעה