השופט שמואל צור
1. בפנינו ערעור על החלטת הרשם של בית דין זה (השופט אילן סופר) מיום 24.1.11, בה התקבלה בקשתו של המשיב להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין מיום 26.8.10 של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור מר שחר ועו"ד לפיד; בתיק ים תע"א 7770/06 ו-תע"א 9557/08 10).
2. המשיב היה מורה במשרד החינוך החל משנת 1974 ולימים הוא אובחן כסובל מבצקת כרונית במיתרי הקול והומלץ לו להימנע ממאמץ קולי. בשלב מסוים הומלץ למשיב, על ידי רופאה תעסוקתית, להפחית את היקף משרתו ממלאה לחלקית. באותה עת הוכרה מחלתו של המשיב כמחלת מקצוע ונקבעו לו אחוזי נכות לפי חוק הביטוח הלאומי. המשיב עבד בהיקף של חצי משרה ולשם השלמת שכרו לשכר משרה מלאה, ניצל ימי מחלה שהיו צבורים לזכותו אותה עת. באוגוסט 2005 פנה המשיב למנהלת אגף כח אדם בהוראה וביקש לפרוש מסיבות בריאותיות, לאור החמרה בצרידותו. בנוסף ביקש המשיב למצוא לו משרה שאינה משרת הוראה. בפברואר 2006 נבדק המשיב על ידי ועדה רפואית אשר קבעה כי אינו כשיר להמשיך בעבודת הוראה ובאפריל אותה שנה הוא קיבל - על רקע מסקנות הועדה הרפואית - מכתב הפסקת עבודתו ופרישתו לגמלאות. המשיב ביקש למצוא לו משרה חלופית שאינה משרת הוראה ולבטל את ההחלטה על הוצאתו לגמלאות. המדינה הודיעה למשיב כי לא נמצאה משרה חלופית ועל רקע זה הוא עתר לבית הדין האזורי. בהסכמת הצדדים הוארכה העסקתו של המשיב מספר פעמים עד לנובמבר 2006 עת פרש לגמלאות. כמו כן הגיש המשיב תביעה בעניין היקף המשרה בה הועסק במדינה.
3. בבית הדין האזורי הגיש המשיב שתי תביעות כנגד המדינה, האחת, לסעד הצהרתי לפיו ייקבע כי יש לבטל את ההחלטה על הוצאתו לגמלאות ולהשיבו לעבודה בשירות המדינה. לחלופין, עתר המשיב לסעד הצהרתי שיקבע כי פוטר שלא כדין וכי זכאי למלוא שכרו בשירות המדינה (תע"א 7770/06). התביעה השניה סבה על היקף המשרה בה הועסק המשיב (תע"א 9557/08).
בית הדין האזורי דחה את שתי תביעותיו של המשיב. לגבי התביעה הראשונה, קבע בית הדין האזורי כי לאור מצבו הרפואי של המשיב הוא לא היה פסול בזימונו לוועדה רפואית ובהוצאתו לגמלאות. עוד קבע בית הדין האזורי כי המדינה פעלה לאתר משרה פנויה למשיב וכי לא היו באותה עת משרות המתאימות לכישוריו. לעניין תביעתו השניה, קבע בית הדין האזורי כי אחוז משרתו של המשיב היה בשיעור של 99% ולא של 100%, כפי שנתבע.
4. ביום 14.11.10 עתר המשיב לבית דין זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בנימוקי הבקשה טען המשיב כי הערעור לא הוגש בזמן בשל טעות בא-כוחו אשר סבר כי המועד להגשת הערעור הוא 45 ימים ממועד המצאת פסק הדין בעוד שהיה עליו להגישו תוך 30 יום בלבד. המשיב ציין כי טעות משרדית אומנם אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, אך בשל העניין שיש בקבלת ההכרעה בעניינו ועקב טעויות עובדתיות ומשפטיות שנפלו בפסק דינו של בית הדין האזורי, סיכויי הערעור טובים ויש להיעתר לבקשתו.
5. המדינה התנגדה לבקשה וציינה כי המשיב לא הראה "טעם מיוחד" להארכת המועד וכן ציינה כי סיכויי הערעור נמוכים. המדינה טענה כי עיקר הערעור מכוון נגד קביעות עובדתיות אליהן הגיע בית הדין האזורי לאחר הליכים רבים, שמיעת עדים וקריאת מסמכים אשר הביאו למסקנות נכונות ומנומקות שערכאת הערעור אינה מתערבת בהן.
6. הרשם קיבל את בקשת המשיב להארכת המועד להגשת ערעור. הרשם קבע כי אין בבקשה כל עילה או טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור מאחר וטעות בא כוחו של המשיב ניתנת הייתה לגילוי בבדיקה סבירה. אשר לסיכויי הערעור קבע הרשם שאף שפסק הדין כולל קביעות עובדתיות בהן ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב, יש בפסק הדין קביעות משפטיות לגביהן סיכויי הערעור אינם משוללי יסוד ובכך יש טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה להארכת מועד.
7. על החלטה זו של הרשם הגישה המדינה את הערעור שבפנינו. המדינה שבה וטוענת כי המשיב לא העלה כל עילה של טעם מיוחד להגשת הערעור באיחור. עוד טוענת המדינה כי בהשתמשו בנימוק כי סיכויי הערעור "אינם משוללים יסוד" סוטה הרשם מההלכה הנוהגת שכאשר אין מדובר בסיכויי ערעור בעלי משקל גבוה, אין להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה להארכת מועד ומסיבה זו יש לבטל את החלטתו. בהתייחסה לסיכויי הערעור, טוענת המדינה, כי המשיב לא העלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית מעבר לעניינו שלו עצמו ושאלת סיכוייו לזכות בערעור, לאור פסק דינו של בית הדין האזורי, מוטלת בספק.
8. המשיב מעלה בתגובתו טענה מקדמית לפיה סעיף 1(2) לצו בתי המשפט שולל ערעור על החלטה בבקשה להארכת מועד. טענה זו דינה להידחות. הצו האמור אינו מתייחס לערעור אלא לבקשה לרשות ערעור ועל כל פנים אין הוא חל בבתי הדין לעבודה. לגופו של עניין טוען המשיב שאין ערכאת ערעור מתערבת בהחלטות רשם הנושאות אופי דיוני אלא אם הן נגועות בחוסר סבירות או עלולות לגרום לעיוות דין. המשיב תומך בהחלטת הרשם לקבל את הבקשה להארכת מועד למרות היעדר "טעם מיוחד" ובמתן משקל מכריע לסיכויי הערעור בעת ההחלטה בבקשה, בהתאם להלכה. בסיכומיו חוזר המשיב בהרחבה על טיעוניו לעניין סיכויי הערעור.
9. לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים מוצאים אנו כי קיימת הצדקה לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הרשם.
10. מקובלת עלינו קביעתו של הרשם כי המשיב לא העלה כל עילה או טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור. כפי שעולה מהחלטת הרשם האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות של ב"כ המבקש בנוגע למניין הימים להגשת ערעור. אכן, טעות בא כוחו ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שיגרתית, שכן מחובתו של בעל דין לבדוק את המועד להגשת הליך ערעור בסמוך לאחר קבלת ההחלטה.
11. עם זאת מצא הרשם כי, על אף העובדה שפסק הדין כולל קביעות עובדתיות בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, יש בו קביעות משפטיות אשר סיכויי הערעור לגביהם אינם משוללי יסוד ובכך, לדעתו, יש טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה להארכת מועד. לטעמנו, לא ניתן לקבל את קביעתו זו של הרשם.
12. עיון בהודעת הערעור מעלה כי הערעור סב, בעיקרו, על מספר עניינים ובהם- הצעדים שנקטה המדינה למציאת משרה חלופית למשיב; חיוב המדינה להכשיר את המשיב לתפקיד חלופי; סמכות בית הדין לדון בשיקולי תקנים ותקציב.
בית הדין האזורי קבע, על סמך מסמכים ועדויות שהובאו בפניו, כי המדינה נקטה מאמצים סבירים למציאת משרה מתאימה למשיב ומשלא נמצאה משרה כזו, בין אם בשל העדר הכשרה מתאימה למשיב ובין אם בשל בעיות תקנים, אין בסיס לטענה כי סיום עבודתו נעשה שלא כדין. כן קבע בית הדין כי בחינת התאמתו של המשיב נעשתה על בסיס כישוריו והכשרתו ובנסיבות העניין לא היה מקום לחייב את המדינה להכשיר את המשיב לתפקיד שהיה פנוי אותה עת. אשר לבעיית התקנים, קבע בית הדין כי, בנסיבות העניין, לא נפל פגם בהתנהלות המדינה. כן נקבע כי נעשו ניסיונות כנים לאיתור משרה למשיב, אולם אלה לא התממשו בשל קשיי תקנים. בית הדין האזורי בדק ומצא כי לא נפל פגם בהפסקת עבודתו של המשיב (סעיף 11 לפסק הדין).
מחומר הראיות שהובא לפנינו, עולה כי המשיב היה עובד מקצועי וטוב אשר שירת במדינה בנאמנות ולשביעות רצון הממונים עליו. המשך עבודתו במשרד החינוך הגיע לסיומו, רק לאחר שלא נמצאה לו משרה מתאימה לכישוריו. בבית הדין האזורי בעניין זה נפרשה מסכת רחבה של עדויות, מסמכים וחקירות מצהירים. מוצאים אנו כי הסיכוי להתערב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו בית הדין נמוכים, שהרי מדובר בפסיקה עובדתית המבוססת, בין היתר, על התרשמותו של בית הדין מן העדים. לטעמנו, הערעור אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית מעבר לעניינו של המשיב עצמו. פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומפורט כראוי וסיכויי הערעור מוטלים בספק. הואיל וסיכויי הערעור היוו שיקול מרכזי ומכריע בהחלטת הרשם בעניין הארכת מועד, ובאין נימוק ענייני אחר המהווה טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור, המסקנה היא שאין עילה להארכת המועד ודין ערעור המדינה להתקבל.
13.
סוף דבר
- הערעור המדינה מתקבל והחלטת הרשם מתבטלת. אנו קובעים כי ערעור המשיב הוגש באיחור בלא טעם מיוחד לדבר ולכן יש למוחקו מן הרישום. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.
ניתן בהעדר הצדדים י"ט סיון, תשע"א (21 יוני, 2011) ויישלח אליהם.