הנשיא א' ברק:
ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא ד' בר-אופיר והשופטות ש' דותן ו-ש' ברוש) מיום 13.9.2004 בתפ"ח 1022/02.
1. המערערת הורשעה (ביום 22.7.2003) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תפ"ח 1022/02) ברצח בכוונה תחילה של בעלה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). נגזר עליה עונש חובה של מאסר עולם, לריצוי מיידי. היא ערערה על ההרשעה לבית המשפט העליון (ע"פ 7126/03). ערעורה נתקבל בחלקו (בידי השופטים א' מצא, י' טירקל ו-א' גרוניס). בית המשפט העליון קבע, כי לא היה די בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע שנתקיימו במערערת כל יסודות עבירת הרצח. תחת זאת נקבע, כי נכון להרשיע את המערערת בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, שנעברה על-ידה במצב נפשי של פזיזות מסוג קלות דעת (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין). נוכח שינוי יסוד ההרשעה, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת עונש הולם. בית המשפט המחוזי (בהרכב המקורי שדן באישום) גזר על הנאשמת (ביום 13.9.2004) עונש של עשר שנות מאסר, מתוכן תשע שנים לריצוי בפועל (בניכוי תקופות המעצר והמאסר אותן ריצתה כבר) ושנה אחת לריצוי על-תנאי, כשהתנאי הוא שלא תעבור עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר. על גזר דין זה הוגש הערעור שלפנינו.
2. פרטי הריגתו של המנוח בידי המערערת תוארו בפסק דינו של בית המשפט העליון בגלגול הראשון של פרשה זו. נביאם כלשונם:
"האירוע התרחש בבית המשפחה סמוך לשעה תשע בערב. זמן-מה קודם לכן חזר המנוח מאילת, בה שהה במשך יומיים לצורכי עבודתו. לאחר ארוחת הערב הכינה המערערת את שתי בנותיהם הקטינות לשינה. בעוד הבנות ממתינות לאביהן, שייכנס לחדרן לאחל להן 'לילה טוב', צלצל הטלפון. אחת הבנות, שנטלה את השיחה, הודיעה למערערת כי 'זה סבא', ובהוראת המערערת העבירה הילדה את הטלפון למנוח, ששוחח עם אביו שיחה ארוכה. משהסתיימה השיחה שאלה המערערת את המנוח עם מי שוחח בטלפון. המנוח מאן להשיב לשאלתה ועל רקע זה פרץ ביניהם ויכוח קולני. בית-המשפט המחוזי התרשם, כי ויכוחים מסוג זה - שלעתים אף גלשו לתגרות-ידיים ביניהם - לא היו תופעה נדירה בביתם. הקשר הקרוב שקיים המנוח עם אביו היווה עילה שכיחה לחיכוכיהם הבלתי-פוסקים.
...
אף את המריבה שפרצה בינה לבין המנוח בערב האירוע ייחסה המערערת למתחים שנוצרו ביניהם על רקע קשרי המנוח עם אביו. אף שידעה עם מי האריך המנוח בשיחת הטלפון (הלוא שמעה מבתה מי המתקשר) הציקה לו בשאלות עם מי שוחח; והמנוח, שהיטיב להעריך כי היא מציקה לו בשאלות אך כדי לבטא את מורת-רוחה מקשריו הקרובים עם אביו, סירב במפגיע להשיב לשאלותיה. אך הפעם גלשה מריבתם לתגרה אלימה. השניים ניצבו זו מול זה במטבח. המערערת אחזה בסכין, שלדבריה נטלה ממשטח העבודה בכוונה תמימה להכניסה למקומה במגרת הסכו"ם, אלא שהמנוח - שראה כי היא אוחזת בסכין - דרש ממנה למסור לו את הסכין. משסירבה, אחז בידה וניסה לחלץ מידה את הסכין. היא התנגדה לו והתעקשה להוסיף ולהחזיק בסכין. בעוד הם מושכים את הסכין, זו בכה וזה בכה, ננעצה הסכין בצווארו של המנוח. קילוח דם אדיר פרץ מצווארו. הסכין ניתקה מצווארו ונפלה ארצה, והוא התמוטט. למראה החיזיון המזוויע פרצה המערערת בזעקות לעזרה, ניסתה לעצור את פרץ דמו של המנוח בעזרת מגבת, התקשרה בטלפון למשטרה אך לא הייתה מסוגלת להסביר מה אירע והיכן. לשמע צעקותיה נכנס לדירה שכן. הסכין כבר הונחה על-ידי המערערת בכיור המטבח. השכן נטל מידה את הטלפון ומסר למוקד המשטרה, שכבר היה על הקו, את הכתובת שאליה נקראים השוטרים להגיע ולהזעיק עזרה רפואית. תוך זמן קצר הגיעו למקום ניידת של המשטרה וכן אמבולנס; אך לעת הזאת כבר נפטר המנוח מפצעו" (פסקה 2 לפסק הדין של בית המשפט העליון).
3. בית המשפט העליון אימץ את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה המערערת היא שדקרה את המנוח, ושדקירה זו הביאה למותו. יחד עם זאת הוא קבע, כי הראיות הנסיבתיות שהוצגו אינן מאפשרות להסיר את הספק, שמא המערערת נטלה את הסכין באורח תמים, ואילו דקירת המנוח ארעה אגב המאבק ביניהם על האחיזה בסכין, ולא מתוך כוונה תחילה, כנדרש לביסוס עבירת הרצח. אשר על כן קבע בית המשפט העליון, כי:
"מעשה הדקירה מעמיד את המערערת בחזקתה, כי הייתה מודעת לאפשרות שתיגרם התוצאה הקטלנית, ומעלה כי ביחסה לתוצאה האמורה נהגה בקלות-דעת, כמשמעה בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין. בכך יש כדי לבסס את אשמתה בעבירת הריגה ברמה הנמוכה של המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה" (פסקה 6 לפסק הדין של בית המשפט העליון).
בית המשפט העליון הוסיף וקבע:
"ולבסוף: הנסיבות הנוספות שהוכחו, המצב בבית המשפחה בשעת האירוע והתנהגות המערערת סמוך לאחריו, לא זה בלבד שאינן מחזקות את מסקנת בית-המשפט המחוזי כי המערערת החליטה להמית את המנוח, אלא להיפך, לכאורה מעידות הן כי למערערת לא הייתה כוונת קטילה. כזכור, המריבה בין בני-הזוג פרצה בשעת ערב מוקדמת יחסית, סמוך לאחר שהמערערת סיימה לטפל בבנותיהן הקטינות לקראת הלילה ובעוד הבנות נערכות בחדרן לשינה. ענייננו בבני-זוג, שחרף המתחים ששררו ביניהם, שמפעם לפעם הביאו למריבות קולניות ואף לתגרות-ידיים, הוסיפו לקיים מסגרת משפחתית ודאגו לשלום בנותיהם. האפשרות שבעוד בנותיה שוכבות בחדרן, החליטה המערערת לרצוח את אביהן, לפחות לכאורה איננה סבירה. התנהגות המערערת לאחר שהמנוח נפגע והתמוטט, זעקותיה לעזרה וניסיונה לעצור את פרץ הדם מצווארו בעזרת מגבת, בוודאי ביטאו (כפי שקבע בית-המשפט המחוזי) חרטה עמוקה על תוצאותיה הנוראיות של התגרה ביניהם. אך לכאורה יש בה גם משום תמיכה לגרסתה הבסיסית והבלתי-נסתרת של המערערת, כי לא התכוונה להמית את המנוח ולא רצתה במותו" (פסקה 7 לפסק הדין של בית המשפט העליון).
4. נוכח שינוי יסוד ההרשעה, נדרש בית המשפט המחוזי לגזור את עונשה של המערערת מחדש. בטיעונים לעונש, ביקשה המשיבה כי יוטל על המערערת העונש המרבי בגין עבירת הריגה (עשרים שנות מאסר), בעיקר נוכח חומרת המעשה ותוצאותיו, בנסיבות ריב של מה-בכך. באי-כוחה של המערערת הדגישו, מנגד, בעיקר את גורלן של שתי בנותיה הקטינות, שנתייתמו מאב וכעת ינותקו אף מאמן לתקופה ממושכת. כן הוגשו תצהירים של אחי המנוח ושל גיסתו, התומכים בהטלת עונש קל על המערערת, למען טובת בנותיה. בית המשפט המחוזי שקל נתונים אלה, כמו גם את צורת התנהגותה של המערערת ברגעים שלאחר הארוע. אשר לרקע האלים שבין בני הזוג, בית המשפט המחוזי ציין כי "אין זה המקרה" בו אישה מוכה ממיתה את בעלה כדי להיחלץ ממצבה, שכן העימותים בין בני הזוג נמשכו תקופה ארוכה תוך "ביטויים הדדיים של אלימות בעוצמה נמוכה". לבסוף מצא, כאמור, להטיל על המערערת עונש של עשר שנות מאסר (מתוכן תשע לריצוי בפועל).
5. בערעור לפנינו מבקשת המערערת, כי עונש המאסר שהוטל עליה יופחת במידה משמעותית. היא מנמקת את ערעורה בכמה טעמים.
ראשית, לטענתה לא הפנים בית המשפט המחוזי את משמעות קביעתו של בית המשפט העליון, כי המערערת ביצעה הריגה במצב נפשי של קלות דעת. לשיטתה, נסיבות העניין מדמות את המקרה מבחינות רבות לעבירת רשלנות, ובהתאם לכך ראוי היה לגזור את העונש.
שנית, האבחון שערך בית המשפט בין המקרה של המערערת לבין מקרה של המתת בעל בידי אשתו המוכה אינו נוגע כלל לעובדות הפרשה, שכן ביחס למערערת נקבע כי היא כלל לא חפצה במות הבעל.
שלישית, טוענת המערערת כי בית המשפט לא ייחס את המשקל הראוי למצבן הקשה של שתי בנותיה של המערערת, בנות 9 ו-7, שאיבדו את אביהן וכעת ינותקו מאמן. המערערת מפנה לחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי, בה מתואר קשר עז ואוהב של הבנות לאמן, ומודגש החשש מפני העמקת הטראומה שספגו אם תישלח האם למאסר ממושך. הבנות מתגוררות כיום אצל סבתן (אמה של המערערת), ובבית המשפט לנוער תלויה בקשתן של רשויות הסעד להוציאן ממשמורת המשפחה.
לבסוף, מפנה המערערת לשורת פסקי דין בעבירות הריגה, בהם הושתו על הנאשמים (לשיטתה, בנסיבות דומות) עונשים קלים יותר. המשיבה מתנגדת לערעור ומבקשת להותיר את גזר הדין של בית המשפט המחוזי על כנו.
6. לאחר ששקלנו את טענותיה של המערערת ועיינו בחומר שהוגש לנו ולבית המשפט המחוזי, באנו למסקנה כי נכון להקל בעונש שנגזר על המערערת בערכאת הדיון. מדובר בארוע קשה ומצמרר, בו בפעולה אחת של אלימות קטלנית מצד המערערת כלפי בעלה, לאחר שהשניים איבדו, ככל הנראה, את עשתונותיהם בלהט המריבה, הומט אסון על המשפחה כולה. לא ניתן להתעלם מחומרת הפרשה, וראוי לגזור על המערערת עונש מאסר, שיהיה בו לבטא גינוי חריף לגילויים כה מיותרים וכה הרסניים של אלימות. יחד עם זאת, דעתנו היא כי ראוי לתת, בנסיבות העניין, משקל נוסף לספק שנותר עומד באשר לאופן התרחשות ההמתה. נסיבותיו המדויקות של הארוע לא הובררו, וכפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 7126/03, אין לשלול שמדובר היה בתוצאה לא מכוונת של השתלשלות סיבתית מצערת במיוחד. כפי שנקבע, לא הוכח שהמערערת רצתה במותו של הקורבן. התנהגותה מייד לאחר הארוע מחזקת מסקנה זאת. היסוד הנפשי שנלווה להתנהגותה עמד ברף הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית - קלות דעת - וקרוב היה לרשלנות. אכן, דומה שהצטרפות שונה אך במעט של הנסיבות עשויה היתה להביא לפגיעת הסכין במערערת-עצמה, וחוסר המזל הוא שהביא לתוצאה האומללה שבגינה הורשעה. במצב זה, דעתנו היא שהעונש שהוטל על המערערת בידי בית המשפט המחוזי חמור מעל לצריך. למסקנה זו נוספת העובדה, עליה אין חולק, שהמערערת היא אם טובה ואהובה לבנותיה הקטנות, שיוותרו כעת ללא הורה. עניין אחרון שראוי להתחשב בו הוא העובדה, שהמערערת שהתה במעצר בית תקופה של כשבעה-עשר חודשים.
7. בהתחשב בכל הטעמים הללו, מצאנו כי יש לקבל את הערעור במובן זה, שעונש המאסר שהוטל על המערערת יופחת בשנתיים, כך שבסך-הכל הוא ימנה שמונה שנות מאסר. מתוכן, תרצה המערערת שבע שנים במאסר בפועל, ואילו השנה הנותרת תרוצה על תנאי, כפי שהעמידו בית המשפט המחוזי. מתקופת המאסר בפועל ינוכו התקופות בהן שהתה המערערת במעצר ובמאסר. נציין, כי בפסק דיננו זה אין כדי להביע עמדה כלשהי ביחס להליך התלוי בבית המשפט לנוער בעניין המשמורת על בנותיה של המערערת.
ה נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת