הערעור
1. לפנינו ערעור הנאשם על פסק-דינו (הכרעת-דין וגזר-הדין) של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט
מ' בן-עטר) בת"פ 12253/02, מיום 30.6.05, לפיו הורשע המערער באי קיום צו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן -
החוק), ונידון כדלהלן: לתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח, ולחיוב בחתימה על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח להימנע מלעבור תוך שנתיים מיום 1.1.06 על סעיפים 210 או 204 לחוק.
עיקר הערעור מתמקד בשאלה, האם ניתן להרשיע נאשם בעבירה של הפרת צו שיפוטי שהוטל עליו בגזר-דין, אם נתחוור שבהליך הפלילי לא ניתנה, מחמת היסח הדעת, הכרעת-דין לאחר הודאת הנאשם.
הרקע העובדתי וההליכים בבית-משפט קמא
2. בשנת 1999 הואשם המערער בת"פ 61/99 בבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק, בגין עבודות בנייה בהיקף של כ-43 מ"ר שביצע בביתו. בישיבת הטיעון בתיק הנ"ל, שהתקיימה ביום 21.9.99, התייצבו המערער ובא-כוחו דאז, עו"ד גבעתי. לאחר שהמערער הודה בעובדות כתב-האישום, לא ניתנה הכרעת-דין על-ידי בית המשפט (כב' השופט
א' טננבאום), זאת, כפי הנראה, מחמת טעות שבהיסח הדעת, ובאי-כוח הצדדים פנו להשמעת טיעוניהם לעניין גזר-הדין. עם תום השמעת הטיעונים לעונש נגזר דינו של המערער לתשלום קנס בסך 35,000 ש"ח. בית-המשפט אף ציווה במסגרת גזר-הדין על הריסת הבנייה הבלתי חוקית, אך קבע כי צו זה יכנס לתוקף ביום 1.6.01 (להלן -
צו ההריסה). ערעור שהגיש המערער, באמצעות בא-כוחו, לבית המשפט-המחוזי בירושלים בתיק ע"פ 1462/99 על גובה הקנס, נתקבל. בית-המשפט לערעורים הפחית את שיעור הקנס לסכום של 25,000 ש"ח והורה כי יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.
3. הואיל והמערער לא קיים את צו ההריסה, הוגש נגדו ביום 29.12.02 כתב-אישום בת"פ 12253/02, שבו הואשם בעבירת אי קיום צו - לפי סעיף 210 לחוק. במענה לאישום אישר בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' הקר, כי המערער לא הרס את תוספת הבנייה, אך טען כי מרשו לא היה מחויב לעשות כן, משני טעמים: האחד - הואיל וגזר-הדין חסר כל תוקף בהעדר הכרעת-דין; והשני - לחלופין - היות שצו ההריסה לא נוסח באופן המחייב את המערער לבצע את ההריסה. הואיל והמחלוקת בין הצדדים בבית-משפט קמא הייתה משפטית בלבד, הוסכם כי הכרעת-הדין תינתן על יסוד ת"פ 61/99, שהוגש כמוצג, וסיכומי הצדדים בכתב.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
4. בהכרעת-הדין הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירת הפרת צו שיפוטי שיוחסה לו בכתב-האישום. ביישמו על נסיבות המקרה את תורת "הבטלות היחסית", המבחינה בין הפגם שנפל בהחלטה מינהלית או שיפוטית לבין נפקותו והסעד הקם בעקבותיו, הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי לא נפגם תוקף גזר-הדין בת"פ 61/99 כתוצאה מכך שלא ניתנה הכרעת-דין באותו הליך. בית-משפט קמא אף דחה את טענת המערער כי נוסח צו ההריסה לקוי, וקבע כי הצו מכוון למערער ומחייב אותו.
5. בפרשת גזר-הדין בבית-משפט קמא העיד המערער, כי שקד החל משנת 2001, באמצעות האדריכל הרי פישמן שהעיד מטעמו, להכשיר את חריגות הבנייה בכל הבניין שבו הוא מתגורר, לרבות עבירות בנייה שבוצעו על-ידי שכניו, ונשא בהוצאות ניכרות לתכלית זו, שחייבה הגשת בקשה לתיקון תכנית המתאר. הוא טען, כי התכנית נדחתה בשנת 2004 בין השאר מחמת העדר שיתוף פעולה מצד אחת משכנותיו, שהקימה מחוץ לקו הבניין וב"קו אפס" גרם מדרגות (בעטיו הורשעה בבית המשפט לעניינים מקומיים הן בבניה בלתי חוקית והן באי קיום צו שיפוטי), אשר הריסתו התחייבה כאחד מהתנאים המוקדמים לאישור התכנית. על-רקע זה ביקש ב"כ המערער להשית על מרשו קנס נמוך, בשיעור שהוטל על השכנה הנ"ל, ולהורות שצו ההריסה יכנס לתוקף רק לאחר שהשכנה תהרוס את גרם המדרגות או תכשיר אותו תכנונית, או לחלופין - להאריך את מועד כניסתו של הצו לתוקף בתקופה ניכרת.
6. בגזר-דינו הביא בית-משפט קמא במכלול שיקוליו, מחד את היקפה הלא מבוטל של תוספת הבנייה, ומאידך את פעילותו של המערער להכשרת הבנייה, אשר סוכלה, בין השאר, מחמת אי ציות שכנתו לצווי ההריסה שחויבה בהם. דינו של המערער נגזר, כאמור, לקנס בסך 3,000 ש"ח ולחתימה על התחייבות בסכום דומה, אגב התליית תוקפו של צו ההריסה שניתן בת"פ 61/99 עד ליום 1.1.06.
נימוקי הערעור וטיעוני הצדדים
7. ב"כ המערער חוזר בנימוקי הערעור על הטענות שהעלה בבית-משפט קמא. הוא טוען, כי בהעדר הכרעת-דין בת"פ 61/99 אין נפקות ותוקף לגזר-הדין בתיק האמור, ועל-כן הפרתו אינה מהווה עבירה. לגרסתו, אין מקום להחיל במקרה של גזר-דין שאינו נסמך על הכרעת-דין את דוקטרינת "הבטלות היחסית". לחלופין, טוען ב"כ המערער כי לא ניתן להעמיד את מרשו לדין בגין הפרת צו הריסה, כמו הנדון, שניסוחו, על-פי הנטען, אינו ברור, אינו חד-משמעי, ואינו מטיל חובה על המערער לבצע ההריסה. לחלופי חלופין עותר הוא להקלה בעונש, נוכח מאמציו של המערער להכשיר את הבנייה, שסוכלו בשל מחדלי שכנתו אשר אינה הורסת את גרם המדרגות החיצוני המוביל לדירתה חרף צווי ההריסה שהוצאו נגדה.
דיון
8. נפנה תחילה לטענות המערער בדבר בטלות גזר-הדין מחמת העדר הכרעת-דין מרשיעה.
אין חולק, כי בהליך בת"פ 61/99 נפל פגם בכך שגזר-הדין ניתן מבלי שקדמה לו הכרעת-דין בעקבות הודאת המערער. את השלכותיו של הפגם האמור בחן בית-משפט קמא, ובדין, על רקע התיאוריה של "הבטלות היחסית" שנקלטה בפסיקה. ההלכה בדבר הבטלות היחסית מורה, כי במסגרת הביקורת השיפוטית על פגם שנפל בהחלטה, יש להבחין בין שני מישורים: האחד - הפגם עצמו, והשני - נפקות הפגם על תוקפה של ההחלטה. נפקות הפגם תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה
(רע"פ 4398/99
הראל נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(3) 637, עמ' 644). הכלל חל הן על החלטות מינהליות והן על החלטות שיפוטיות (רע"פ 2413/99
גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 685), לרבות על החלטות שניתנו בחוסר סמכות (ע"פ 866/95
סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 816).
כבר נאמר בפסיקה, כי כאשר נשתכח מבית-משפט מחמת טעות והיסח הדעת, רישומה של הכרעת-דין בעקבות הודאת נאשם, ובית-המשפט פונה ישירות לדיון בגזר-הדין, אין לראות את גזר-הדין כבטל מעיקרו אלא אם נגרם עיוות דין לנאשם. בנסיבות אלו ראה בית-המשפט את הרשעת הנאשם כ"
משתמעת מגזר הדין" (ה"מ 362/76
רצון נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 505; וכן ראו:
קדמי, סדר הדין בפלילים, עמ' 1087; והשוו: ע"פ 460/75
מוסק ואח' נ' מדינת ישראל (דף לפרקליט 169)). לתוצאה דומה הגיעו בתי-משפט במקרים שבהם ניתנה הכרעת-דין, אשר לא נחתמה בהיסח הדעת. (ראו: ת"א (ת"א) 1458/79
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' עליה עלי חסן, פסקים (מחוזיים) תשל"ט 2 בעמ' 523; וע"פ (חיפה) 604/96
פרידמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 97(1) 1147).
אף אנו סבורים, כפי שגרס בית-משפט קמא, כי הפגם של העדר הכרעת-דין, מקורו, מן הסתם, בהיסח הדעת הן של בית-המשפט והן של באי-כוח הצדדים, אשר פנו מיד לאחר הודאת הנאשם לדיון בפרשת גזר-הדין, מתוך הנחה שהמערער הורשע. בנסיבות אלו, שבהן לא נפגעה כל זכות מהותית של המערער ולא נגרם לו בשל כך עיוות דין כלשהו, יש לראות את הפגם של העדר הכרעת-דין כנושא אופי פורמאלי בלבד, ובפרט כאשר המערער לא העלה טענות כנגד תוקפו של גזר-הדין בערכאה הדיונית ואף לא בערכאת הערעור שלפניה ערער בשעתו על חומרת העונש בלבד. על-כן, בדין קבע בית-משפט קמא, כי בנסיבות הנדונות הפגם של העדר הכרעת-דין אינו מבטל את תוקפו של גזר-הדין, ויש מקום להרשיע את המערער בגין הפרת הצו השיפוטי.
9. אין כל ממש בטענתו החלופית של המערער כנגד ניסוח צו ההריסה. על-פי נוסח גזר-הדין כוון הצו למערער, ועל-פי סעיף 205 לחוק רק כלפיו ניתן להוציא צו שכזה בהיעדר בקשה קונקרטית מצד המאשימה להטיל על הוועדה המקומית לבצע את הצו.
10. באשר לגזר-הדין, סבורים אנו כי בית-משפט קמא איזן נכונה בין מכלול שיקולי הענישה לחומרה ולקולא בהשיתו על המערער קנס בסך 3,000 ש"ח, והביא בחשבון את מאמציו להכשרת הבנייה שסוכלו במחדליה של שכנתו. לפיכך, לא מצאנו מקום להתערב בשיעורם של הקנס וההתחייבות הכספית. עם זאת, ראינו לנכון להאריך את תקופת התלייתו של צו ההריסה עד ליום 1.4.07, על-מנת לאפשר למערער לחדש את הליכי התכנון ולאכוף על שכנתו את שיתוף הפעולה הנדרש לצורך הכשרת עבירות הבנייה.