השופט נ' הנדל:
1. מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (תפ"ח 1059/08, כב' השופטים ש' דותן, י' שיצר ו-ש' שוחט), בגדרו הושת על המערער, בין היתר, עונש מאסר של 8 שנים לריצוי בפועל בגין עבירות מין שבוצעו בקטינות בנות המשפחה. ערעורו של המערער מתייחס להכרעת הדין ולחילופין לגזר הדין, ואילו ערעורה של המדינה מתייחס לחומרת העונש.
הרקע העובדתי לפי כתב האישום
2. כתב האישום שהוגש נגד המערער כלל שני אישומים. האישום הראשון מתייחס לעבירות אונס ומעשים מגונים שבוצעו בין השנים 2007-2001 בבתה הקטינה של אשת המערער מנישואין קודמים (להלן: המתלוננת). המתלוננת, ילידת 1994, שהיתה במשמורת אביה, נהגה להגיע לביקורים בביתם של האם והמערער באמצע השבוע ובסופי שבוע.
לפי כתב האישום, בהיות המתלוננת בת 7 שנים בא המערער למיטתה בלילה, עת שישנה, נגע בגופה מתחת לבגדיה, החדיר את אצבעותיו לאבר מינה ונישק אותה בפיה ובכל גופה.
בהיותה בת 8-7, כשישנה המתלוננת לבדה במיטה הזוגית, נשכב המערער מאחוריה כשהיא ישנה וכשגבה מופנה אליו. המערער נגע בגופה, הכניס את אצבעותיו לאבר מינה, הוריד את מכנסיה ואת מכנסיו, ושפשף את איבר מינו על גופה. המערער חדל ממעשיו והתרחק ממנה רק כאשר המתלוננת, שנעורה משנתה, קראה לאמה.
כאשר המתלוננת היתה בת 9-8, היה המערער ניגש למיטתה דרך קבע עת שנמה את שנת הלילה. הוא היה שוכב לצידה, מכניס את ידיו מתחת לבגדיה ומחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המערער גם נישק את המתלוננת בפיה, תוך החדרת לשונו לבל תשמיע התנגדות. המתלוננת פחדה ולא השמיעה את קולה. בהיותה כבת 10, נכנס המערער למיטת המתלוננת בעת שישנה, והחדיר את אצבעותיו לאבר מינה. המתלוננת הזיזה את ידו ואמרה "די", והוא הפסיק את מעשיו לכמה דקות עד שנרדמה. היא התעוררה שוב כשהבחינה שהוא מרים את חולצתה, והוא המשיך ונישק את חזה. המתלוננת, בפחדה מפני המערער, לא השמיעה את קולה. לאחר שהמערער הניח לה, היא קמה למקלחת ובכתה.
בנוסף על עבירות המין, ייחס כתב האישום למערער עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות. ביום 6.7.2008, סמוך לשעה 21:00, ישבה המתלוננת ושוחחה עם חברותיה בחצר הבית. המערער פנה אליה כשהוא שיכור, ושאל אותה מדוע היא מלמדת את בנו להתנשק. המתלוננת חייכה אליו, וכתגובה לכך התקרב המערער וסטר לה בעוצמה על פניה. המתלוננת נמלטה מהחצר בבכי, וביקשה מחברותיה לקרוא לאמה.
בגין מעשים אלו ייחסה המדינה למערער ביצוע עבירות של אינוס בן משפחה (ריבוי מעשים), מעשה מגונה (ריבוי מעשים), ותקיפה בנסיבות מחמירות.
האישום השני מתייחס לעבירות שביצע המערער בראשית שנת 2007 באחייניתה של אשתו, קטינה ילידת 1999 (להלן: הקטינה). בעת שביקרה בביתו, ניקתה הקטינה את האקווריום המצוי בו, תוך שהיא עומדת על שרפרף. או אז שלח המערער את ידו לתוך מכנסיה ומתחת לתחתוניה, ונגע בישבנה. הוא ביצע מעשה זה בגופה פעם אחר פעם. באותו הערב שכבו לישון המערער ואשתו, בנם המשותף והקטינה, באותה מיטה זוגית. בעת שישנה החל המערער לנשק את הקטינה בפיה, ולגעת בגופה ובישבנה מתחת לבגדיה. הקטינה נתקפה בבהלה והחלה לבכות, ודודתה הרגיעה אותה. במעשיו אלו ביצע המערער, לפי הנטען, שתי עבירות של מעשה מגונה.
הכרעת בית המשפט המחוזי
3. המורכבות של המקרה נובעת מכך שהמתלוננת באישום הראשון חזרה בה כשלושה שבועות לאחר שמסרה את הודעותיה הראשונות במשטרה. בגרסתה האחרונה, שנמסרה הן במכתב והן בעל-פה, טענה המתלוננת כי המציאה את הסיפור כולו בכוונה לנקום במערער, שהיה "צועק עלי ומעיר לי לגבי לבוש צנוע, לא היה נותן לי לבוא עם חברות שלי לאמא שלי והיה מרחיק אותי ומסית את אמא שלי נגדי" (מתוך מכתבה של המתלוננת, עמ' 7 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי).
בית המשפט המחוזי פסק שיש להעדיף את גרסתה הראשונה של המתלוננת. לדעת בית המשפט, עיון במכתב שכתבה המתלוננת, בו הודתה שבדתה מלבה את תלונותיה נגד המערער, "מעלה חשד כי המתלוננת לא כתבה את המכתב בעצמה". בית המשפט הוסיף שהאם עצמה הגיעה לתחנת המשטרה יומיים לפני שהמתלוננת מסרה את גרסתה השנייה, וטענה כי מדובר בתלונת שווא. עוד התרשם בית משפט קמא מאי-יכולתה של המתלוננת להסביר מדוע חזרה בה מגרסתה הראשונה, על הפירוט הרב שמופיע בה.
בית המשפט אף מצא חיזוק לגרסה זו מעדויות שמסרו חברותיה של המתלוננת (ומעצם קיומן של השיחות, שהתקיימו בתדירות גבוהה), וממצבה הנפשי של המתלוננת במועדים שונים. צוין בהכרעת הדין שמהימנות דברי המתלוננת (בהודעתה הראשונה) התחזקה אף לנוכח צפייה בקלטת החקירה, בה נמצאו מספר אותות אמת.
באשר לאישום השני, בית המשפט קיבל את עדותה של חוקרת הילדים כי הקטינה אכן חוותה את האירועים שתיארה בפניה. בית המשפט קבע שדרישת הסיוע מתקיימת בעדות אמה של הקטינה, לפיה מיד במוצאי שבת סיפרה לה הקטינה אודות חלק ממעשי המערער. האם נתנה אמון בדברי בתה, בדקה את אבריה המוצנעים כדי לוודא שלא נפגעה, התייעצה בעניין עם עובדת סוציאלית ומנעה מבתה מלבקר בבית המערער. גם דודתה, בת זוגו של הנאשם, העידה כי הקטינה הלינה בפניה למחרת האירוע על מעשי המערער. בית המשפט גם ראה את מצבה הנפשי של הקטינה מיד לאחר האירוע, וכמו כן את הודעותיה הראשונות של המתלוננת באישום הראשון, כסיוע במסגרת האישום השני.
המערער הכחיש מכל וכל את המעשים המיוחסים לו, למעט הסטירה שהנחית על פניה של המתלוננת. בית המשפט קבע שלא ניתן לייחס אמינות לגרסתו. לנוכח האמון הרב שייחס לגרסתה הראשונה של המתלוננת ולעדות הקטינה בפני חוקרת הילדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי האשמה הוכחה מעבר לספק סביר - והרשיע את המערער.
טענות המערער
4. בערעורו, טוען המערער ששגה בית המשפט המחוזי כשלא זיכה אותו מחמת הספק. לדעת הסנגור, מאחר שחזרה בה המתלוננת מהודעתה, והודתה בשקריה הראשונים, אין מקום להרשיע את המערער על-פי הגרסה הראשונה. באשר לקשיים הרבים שמנה בית המשפט בגרסתה האחרונה של המתלוננת, סובר הסנגור שאין בהם כדי לסלק את הספק המתעורר בעקבות החזרה. הוא מדגיש שתלונת הקטינה (האישום השני) היתה ידועה למתלוננת, וייתכן אפוא שהמתלוננת לקחה ממנה השראה כדי להמציא את הסיפור - כפי שהיא עצמה טענה בהודעתה האחרונה.
גם באשר לחיזוקים לעדות המתלוננת שצוינו סבור הסנגור ששגה בית המשפט בהערכתם. למשל, בית המשפט קבע שיש לראות בסיפור המתלוננת אודות מעשי המערער לחברותיה, כחצי שנה לפני מסירת ההודעה הראשונה, חיזוק לעדותה המקורית. לשיטת הסנגור ניתן לומר שהמתלוננת סיפרה את סיפורה מתוך בקשה למשוך לעצמה תשומת לב, או מתוך רצון להשחיר את פני המערער בפני חברותיה. כך תוקף הסנגור את החיזוק שמצא בית המשפט במצבה הנפשי של המתלוננת, שעה שעומתה גרסתה מול המערער. לגישתו, מצב נפשי קשה במעמד של עימות מול המערער אינו יכול להצביע על אמיתת הדברים.