השופט ס' ג'ובראן:
לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 17.10.2012 (ת"פ 33423-06-11, כבוד השופט נ' אבו טהה).
נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ולשניים אחרים (להלן: מ' ו-י', להלן בצירוף: הנאשמים) עבירה של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי המתואר בכתב האישום, ביום 11.6.2011, עת ישב המתלונן בקיוסק הבחין בו מ' אשר שהה אותה עת בקיוסק ולו סכסוך עם המתלונן. כאשר עזב המתלונן את הקיוסק רדף אחריו מ' תוך שהוא צועק "חכה חכה" ואליו הצטרפו י' והמערער וכן אחרים. מ' ומי מהאחרים הלמו בראשו של המתלונן באמצעות בקבוק בירה וכלל הנאשמים תקפו את המתלונן על ידי כך שבעטו בכל חלקי גופו, והמשיכו במעשה זה גם לאחר שנפל על הרצפה. המתלונן ניסה להתיישב, אולם בשל בעיטות הנאשמים שב ונפל לקרקע. הנאשמים ובכללם המערער ברחו מהמקום כאשר הם מותירים את המתלונן מחוסר הכרה וזב דם. בעקבות מעשים אלו, סבל המתלונן מחבלות ושברים בכל חלקי גופו, לרבות בראשו ובפניו, והוא חובר למכשיר הנשמה.
ביום 5.4.2012 הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, זאת על בסיס הודאתו במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון. במסגרת הסדר זה הוסכם כי הצדדים יטענו בחופשיות לעניין העונש, לאחר קבלת תסקיר. כן הוסכם כי בית המשפט יצפה בסרטון המתאר את המעשה נשוא ההרשעה ויכריע לעניין חלקו של כל אחד מהנאשמים. ביום 17.10.2012 נגזרו על המערער 28 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע למשך שלוש שנים וכן פיצוי למתלונן בסך 7,000 ש"ח. בית המשפט התייחס לסרטון האירוע וקבע כי עולה ממנו תמונה קשה של מעשה בריונות שהולך ומסלים ומגלם אכזריות נעדרת חמלה. בית המשפט התייחס לגזר הדין שניתן בעניינם של מ' ו-י' בו נגזר עליהם מאסר בפועל למשך שלוש שנים. בתוך כך, קבע בית המשפט כי אין לעשות אבחנה בין חלקם של הנאשמים במעשה, שכן כל אבחנה שכזו תהיה מלאכותית ואין בה דבר מלבד רצון למזער את חלקו של כל נאשם. על כן, קבע בית המשפט כי יש לתת משקל לעקרון האחידות בענישה. עוד נתן דעתו בית המשפט להמלצת שירות המבחן לפיה יש להטיל על המערער צו שירות לתועלת הציבור, אולם קבע כי יש לבחנה אל מול אינטרסים נוספים כגון הרתעת הרבים ושיקולי גמול ועל כן לא ניתן לקבלה. מבחינת שקולים לקולה, בית המשפט התייחס לגילו הצעיר של המערער, להעדר עבר פלילי, לעובדה כי שילם פיצוי למתלונן, מעבר לפיצוי שנגזר עליו, במסגרת הסכם "צדק מאחה", להודאתו במיוחס לו, לחרטה שהביע ולנסיבותיו המשפחתיות.
במסגרת ערעורו המופנה נגד גזר הדין, המערער טוען כי העונש שנגזר עליו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירה שבה הורשע וכי שגה בית המשפט משהטיל עליו מאסר בפועל. זאת, שכן לטעמו בית המשפט העדיף באופן גורף את שיקולי הגמול וההרתעה ולא נתן משקל מספק לשיקולי השיקום ולנסיבותיו האישיות. לטענתו, שגה בית המשפט משלא אימץ את המלצת שירות המבחן להטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור, שכן להתרשמותם, כליאתו לתקופה ממושכת תקטע את התהליך הטיפולי בו החל ועלולה להביא להפנמת נורמות עברייניות. כן הוא טוען כי היה על בית המשפט לתת משקל להתנהלותה של המשיבה שהודיעה על עמדתה המחמירה כלפיו רק בשלב הטיעונים לעונש. לגרסתו, הסכמת המשיבה לדחות את שלב הטיעונים לעונש בכדי לאפשר קבלת תסקיר הבוחן אפשרות לאי הרשעה נטעה בליבו ציפייה לפיה בכוונתה להקל בעונשו. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט משלא אבחן את מקרהו ממעשיהם של שאר הנאשמים שכן חלקו היה פחות, וכן לכך שלא נתן משקל מספק לגילו הצעיר, להעדר עבר פלילי ולנסיבותיו המשפחתיות.
מנגד, טוענת המשיבה כי מדובר בעונש הולם לעבירה החמורה שביצע המערער ולפגיעות הקשות שנגרמו למתלונן. בשל כך, אין לטעמה להעדיף את שיקולי השיקום ויש לתת משקל נכבד לשיקולי הגמול וההרתעה. לטענתה, לא ניתן להפריד את חלקו של המערער מחלקם של האחרים שנטלו חלק באירוע כיוון שמדובר במעשה מתמשך בו כולם נטלו חלק פעיל וכלל הנאשמים, ובכללם המערער, השאירו את המתלונן לגורלו ולא קראו לעזרה רפואית. על כן היא סבורה, כי בשל שיקולי אחידות בענישה, יש לגזור את עונשו בדומה לעונשם של מ' ו-י'. באשר לטענה בדבר אי הודעתה הלכאורית על רצונה לדרוש מאסר בפועל, טוענת המשיבה כי בסוף כתב האישום מופיע סעיף ממנו משתמעת כוונתה האמורה, מכוח חובתה החוקית לציין זאת, וכן לכך שעתרה למאסר בפועל בכתב הטענות שהוגש כנגד מ' ו-י'.
לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואת עמדת שירות המבחן, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו כפי שיפורט להלן.
כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). מצאנו כי המקרה שלפנינו, הוא מקרה ייחודי המצדיק התערבות בעונש שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי.
אכן, המערער הורשע במעשה חמור ביותר, אשר גרם למתלונן נזקים כבדים. תיאורו של המקרה כפי שמתבטא בכתב האישום מצביע על אלימות קשה ומתמשכת אשר גרמה נזקים קשים למתלונן ש"לו פסע" ביניהם ובין המוות, כפי שציין בית המשפט המחוזי. ברי, כי ראוי לפעול למיגור תופעות אלו ולתת ביטוי הולם לאינטרס הציבורי ולאינטרס ההרתעה בשיקולי הענישה של עבירות אלימות. אולם, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי טווח הענישה הראוי בעבירות מסוג זה הוא נמוך מכפי שהוטל על המערער, בשים לב לנסיבות המקרה. כך למשל, בע"פ 3753/12 פלוני נ' מדינת ישראל (22.07.2012), הורשע נאשם שהיה בעת ביצוע העבירה בן 17 ו-11 חודשים, בעבירה זהה לזו שהורשע בה הנאשם וכן בעבירת החזקת סכין. בית משפט זה הפחית את עונשו ל15 חודשי מאסר בפועל (לעניין זה ראו גם, בשינויים המחויבים: ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל (14.01.2013) ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (05.11.2012)).
שיקולי ההרתעה אינם אלא חלק ממערך השיקולים העומדים לפני בית המשפט בבואו לגזור את הדין. זאת, בפרט נוכח חקיקתו באחרונה של תיקון 113 לחוק העונשין, הקובע מפורשות כי בשלב שלאחר קביעת טווח הענישה הראוי, רשאי בית המשפט לשקול האם יש באפשרות שיקומו של הנאשם כדי להוביל לחריגה לקולה מהטווח. במקרה שלפנינו, לא ניתן להתעלם מנסיבות חייו ומאמצי השיקום של המערער כפי שמשתקפים בהתרשמותו של שירות המבחן שהוצג לפנינו, הן בכתב והן בעל פה. ניכר כי המערער, בחור צעיר, נעדר עבר פלילי ואב לתינוק בן יומו, מבין את חומרת מעשיו ועושה כל שביכולתו בכדי לשנות את דרכיו. הליך שיקומו של המערער מתבטא במספר מישורים: החל בהתנהגותו החיובית במאסר; המשך בהתרשמות שירות המבחן לפיה השלכות ההליך הפלילי עד כה היוו אלמנט מרתיע משמעותי עבורו ובסיס חיוני למוטיבציה להשתלב בחברה כאדם נורמטיבי; וכן בכך שעד מאסרו נכח המערער בקביעות בפגישות טיפוליות בהן השתתף בצורה תורמת. לבסוף, יש לתת את הדעת גם לכך שהמערער פיצה את המתלונן בסכום נוסף מעבר לסכום שנגזר עליו, במסגרת הסכם איחוי, וכן נפגש עימו. אנו סבורים כי עידוד שיקומו של המערער, ישרת את האינטרס הציבורי על ידי כך שימריצו לשוב לחברה לאחר ששינה את דרכיו. לא מיותר לציין כי המערער, שהיה כבן 20 בעת ביצוע העבירה, משתייך לקבוצה שכונתה על ידי בית משפט זה כ"בגירים-צעירים" (ראו: ע"פ 7515/08 מדינת ישראל נ' גורין (05.01.2009)). אני סבור כי שיקולי השיקום מקבלים משנה תוקף, כאשר לפני גילו של המערער קרוב לגיל הקטינות ולפניו פרושים כל חייו.
יפים לעניינו הדברים שכתבתי במקרה אחר שהובא בפניי בעבר:
"אכן, אסור לו לאדם לפגוע בערכים המוגנים שזכו להגנה מיוחדת בחסות המשפט הפלילי. אדם החוטא לערכים אלה, מצופה לשלם את חובו לחברה ולשאת בעונש שקבעה החברה בגין מעשיו. יחד עם זאת, איננו חיים בחברה נקמנית שכל חפצה הוא להעניש את חבריה אשר סטו מדרך הישר אך לשם הענישה. אנו חיים בחברה שפועלת לקדם את ביטחונם האישי של חבריה, בין היתר, באמצעות המשפט הפלילי תוך שימוש במנגנון הענישה ככלי להרתעה אינדיבידואלית וקולקטיבית, ולצד זאת אנו פועלים לשיקום החוטאים כדי לשלבם בחזרה בחיי החברה כחברים תורמים שמסייעים לקידומה. אין לבכר ערך על פני רעהו ודרך כלל כל מקרה נבחן לגופו, ובמקרה שלפנינו ראינו כי אין מקום להקריב את ההתקדמות המרשימה של המערער למען הצמדות למבחן ההלימה ולשיקולי ההרתעה" (ע"פ 5291/12 אבו האני נ' מדינת ישראל (12.11.2012)).
משהפגין המערער רצון להשתקם, ואכן פעל לקראת הגשמת שאיפתו זו, מצאנו כי יש מקום להפחית מהעונש שנגזר עליו. אנו מלאי תקווה שהמערער ידע לנצל את ההזדמנות שזכה לה לשיקום, לטובתו ולטובת משפחתו.
לנוכח כל האמור לעיל, מצאנו כי מצבו של המערער וכלל הנסיבות מצדיקות הפחתה בת שישה חודשים בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיעמוד על 22 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.
ניתן היום, י"ב בשבט התשע"ג (23.1.2013).