השופט א' א' לוי:
1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם ואיומים. בהמשך נדון המערער לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 5,000 ש"ח.
בכתב-האישום בגינו הועמד המערער לדין, נטען כי בתאריך 19.3.06, במהלך נסיעה באוטובוס מתל-אביב לרעננה, הכיר המערער את המתלוננת, צעירה ילידת שנת 1982. בהמשך כך נפגשו השניים מספר פעמים, עד שלגרסת המתלוננת סיפר לה המערער באחד הימים כי הוא וחבריו עוסקים בסחר בסמים. בעקבות כך החליטה המתלוננת לנתק את קשריה עמו, אולם המערער סרב להשלים עם כך. נטען, כי בתאריך 30.3.06, ומשהמערער שב והפציר בה להיפגש, הם עשו זאת בתל-אביב, וכאשר ביקשה ללכת לדרכה, מנע זאת המערער ממנה תוך שהוא אוחז בידה. בשלב זה הצטרף למערער אדם נוסף שזהותו נותרה עלומה, והוא גרר את המתלוננת לספסל ואחז בה כדי למנוע את התנגדותה. בהמשך החל המערער לנשק את המתלוננת, ליטף את חזה מעל לחולצתה ותחתיה, ולבסוף החדיר את ידו למכנסיה, והכניס את אצבעו הכניס לאיבר מינה. לבסוף שיחרר אותו אלמוני את המתלוננת מאחיזתו, והיא נמלטה על נפשה.
ועוד טענה המתלוננת, כי ביום 23.4.06 חזרה ופגשה את המערער בעת שירדה מאוטובוס ברעננה, ואותה עת הוא היה מלווה באותו אלמוני. נטען, כי האלמוני אחז בה, דחף אותה לקיר, והמערער אמר לה כי היא חייבת להיות אתו, וכי אם תספר לאחר על מעשיו, הוא יהרוג אותה. אותו מפגש נפסק משהבחינו המערער וחברו בעובר אורח שחלף במקום.
אירוע נוסף בו עוסק כתב-האישום התרחש, על פי הנטען, ביום 26.4.06 בשעות הבוקר. גם הפעם המתין לה המערער ברעננה, ובעת שירדה מהאוטובוס, הוא תקף אותה עם אחר, דחף אותה, אחז בה מאחור, ועם סכין שהיתה בידו שפשף את צווארה תוך שהוא מבהיר לה שאם תספר על מעשיו הוא יפגע בה.
2. בתאריך 30.4.06 נחקר המערער, ובפתח ההודעה שנרשמה מפיו נאמר לו כי הוא מואשם באונס ותקיפה של אשה שיצא עמה בתאריך 30.3.06, בפארק בתל-אביב (ראו ת/7). הוא נשאל אם הוא מכיר בחורה בשם א' [שמה של המתלוננת], ועל כך השיב "אני לא זוכר", והוסיף כי לא יצא עם אשה בשם זה. המערער לא שינה מגרסתו גם כשהוצגה לו תמונתה של המתלוננת (ת/5). כאשר נשאל אם הוא פגש את אותה אשה במהלך נסיעה באוטובוס, אמר המערער כי הוא מבקש עורך-דין, ובאותה דרך השיב על שאלות נוספות שהוצגו לו.
נראה כי המערער הבין לבסוף כי אותה הכחשה ביחס להיכרותו עם המתלוננת תתקשה לעמוד במבחן, ולו מן הטעם הפשוט שהוא שוחח עמה טלפונית, ואף שיגר לה מסרון (הודעת (SMS שהאמור בה רחוק מלהתיישב עם גרסתו"Good and hot) (kisses", ואז שינה את טעמו וטען כי קשריו עם המתלוננת הסתכמו בכך שהיא ביקשה ממנו לסייע לה למצוא מקום עבודה (ראו תמליל העימות ת/10א', עמ' 5). תשובה זו העלתה, מטבע הדברים, תמיהות, נוכח אותו מסרון ששיגר למתלוננת, ונוכח עדותו-שלו שבאחד המפגשים המתלוננת אף נישקה אותו. על רקע זה וראיות נוספות בהן עסק בית המשפט המחוזי בהרחבה, הוא סיכם את התרשמותו מגרסת המערער במלים אלו (ראו עמ' 10 להכרעת הדין): "עדותו של הנאשם בפנינו היתה כאמור מבולבלת, תשובות שהשיב לשאלות היו לעיתים תכופות שלא לעניין ומתחמקות. שוב ושוב חזר על אמונתו הדתית ועל כך שהוא חף מפשע, אך משנתבקש ליתן הסברים לעניינים ספציפיים, לא השיב להם באופן ממשי. כך לענין ה-SMS, כך לעניין הסיבות למפגשים, כך לענין שמו "טוני", וכך להסבריו מדוע תמצא 'ידידתו' ומי שנעזרה בו בלבד, המתלוננת, להעליל עליו עלילת שווא כה קשה".
3. ממצאיה של הערכאה הדיונית, האמונה על קביעת ממצאים שבעובדה, התבססה על התרשמותה מהמתלוננת, וכך נאמר בעמ' 11 ואילך של הכרעת-הדין:
"... בעדותה של המתלוננת שידרה עוצמה ראייתית העולה מתוכה ומתוכנה, באופן מסירתה, מדרכה בתשובות לשאלות שנשאלה בחקירתה הראשית והנגדית, מאותות האמת שעלו מדבריה, מהתרגשותה, מרעידתה ובכיה על דוכן העדים, המצביעים כולם על מהימנות ואמינות גבוהים ביותר... בעדותה בפנינו, כמו סיפורה לאחרים, היתה קוהרנטית, ברורה, אחידה וחד משמעית... עלה באופן ברור מהתנהגותה של המתלוננת על דוכן העדים, כי חוותה את כל החוויות הקשות עליהן סיפרה".
גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונו של בא-כוח המערער על פה, לא מצאנו כי קמה עילה לשנות מממצאיה של הערכאה הדיונית. אדרבא, ההיגיון מחייב לדחות בשתי ידיים את גרסתו המיתממת של המערער, לפיה בדתה המתלוננת את הגרסה המפלילה מלבה. אשה זו, כך על פי עדות המערער עצמו, הסתייעה בו כדי למצוא עבודה, ודווקא על רקע זה התקשינו להבין מהו אותו מניע זדוני שגרם לה לפנות עורף למיטיבה. יתרה מכך, אם גרסת המערער נכונה כי אז יש לנו עניין עם מתלוננת מתוחכמת, שבמטרה להשיג את יעדה - הפללת המערער - היא טרחה להציג בפני הכל מצב נפשי קשה, אופייני לנפגעות עבירות מין, מתוך ידיעה כי בבוא היום תוכל לקרוא לאלה שעמדו על מצבה זה, כדי להעיד ולהוסיף לגרסתה נופך של אמינות.
אפשרות זו התקשה בית המשפט המחוזי לאמץ, והיה לו על מה לסמוך. וכך לדוגמה תארה מעבידתה את מצבה של המתלוננת בעת ששבה מהמפגש ביום 30.3.06 (ראו עמ' 66): "היא היתה נסערת ורועדת כולה לבנה כמו סיד... ממש רעדה כמו עלה נידף ברוח, שאלנו אותה מה קרה? כאילו מה עובר עליך אז היא סיפרה את כל הסיפור והיא בכתה ורעדה ואמרנו בואי נלך למשטרה את חייבת לדווח על זה. היא אמרה לא, אני מפחדת אני לא רוצה לראות אותו... מיד אחר כך אני זוכרת שהיא הלכה לחדר שלה ואמרה וממש בכתה אני חייבת מקלחת אני מרגישה מלוכלכת, מלוכלכת, ככה בבכי היא הלכה למקלחת, את כל הבגדים שלה זרקה לסל הכביסה, התקלחה ובכתה". בדרך דומה התרשם מעבידה של המתלוננת, שמפיו נרשם (ראו עמ' 54); "היא היתה מקופלת כמו עובר בתוך עצמו היא היתה בסערת רגשות עצומה, היא לא היתה מסוגלת כמעט לדבר, היא היתה במצב של השתנקות בקושי הצליחה לנשום".
4. תמיכה נוספת בגרסת המתלוננת נמצאה בדמות סימני לפיתה על ידיה בהם הבחינה מעבידתה בעקבות האירוע של 30.3.06 (ראו עמ' 67 לפרוטוקול: "חוץ מההיסטריה והבכי וההתרגשות והרעד האמת שראיתי קצת סימנים על הידיים לא היה כחול, אבל היה ממש כאילו סימנים שמישהו אחז בה בידיים חזק מאד"). סימן בולט אחר נתגלה על צווארה של המתלוננת בעקבות מפגשה השלישי עם המערער, במהלכו נטען כי המערער הצמיד לה סכין (ראו ת/5). בסימן זה הבחין גם מעבידה של המתלוננת, והוא הצביע עליו בפני אחת השוטרות (עמ' 59 לפרוטוקול). אם נוסיף לכל אלה את שקריו של המערער ואת גרסתו המתפתלת, שוב אין ספק כי בית המשפט המחוזי היה רשאי, נוכח מארג הראיות שהונח בפניו, להגיע לתוצאה המרשיעה.
לא נעלמה מעינינו טענת המערער לפיה לקתה החקירה במחדלים, אולם, לענין זה מקובלת עלינו השקפתו של בית המשפט המחוזי, כי גם אם היתה המשיבה יכולה לשים ידה על ראיות נוספות, בסופו של יום מחדל זה לא פגע, כלל ועיקר, בהגנת המערער, נוכח הראיות שהובאו בפועל.
5. עניין אחרון בערעור זה הן ההשגות כנגד העונש. אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קלה, במיוחד נוכח העובדה כי מדובר באזרח זר. מנגד, מדובר במי שניסה פעם אחר פעם לכפות את עצמו על אשה שביקשה להינתק ממנו, תוך שהוא מפגין כלפיה אלימות רבה ואף עושה שימוש בסכין. זו התנהגות אותה יש להוקיע ומפניה יש להרתיע, ולפיכך, גם אם העונש אינו קל, הנו ראוי ומידתי.
אי-לכך, הערעור נדחה.
ניתן היום, ו' בתשרי התש"ע (24.09.09).