השופט נ' הנדל:
1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפ"ח 1027/06, אשר הרשיע את המערער בביצוע עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן 'חוק העונשין') והטיל עליו 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו לבל יעבור עבירת מין שהיא בגדר פשע וכן פיצוי כספי של המתלוננת בסך 100,000 ש"ח. הערעור דנא נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
העובדות הצריכות לעניין
2. נגד המערער, יליד 1958, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע. המערער הוא דודה של המתלוננת, שהייתה קטינה בעת ביצוע העבירה. בכתב האישום נטען כי בתאריך 1.4.92 בשעות הצהריים הגיעה המתלוננת - בהיותה בת 15 שנים ו-3 חודשים - לביתו של המערער, על מנת לנקותו לקראת שובה של אשתו מבית החולים לאחר לידת בתם. במהלך עבודת הניקיון עלתה המתלוננת לקומה השנייה בבית המערער ונכנסה לחדר האמבטיה כדי למלא מים בדלי. המערער עלה אחריה, נכנס לחדר האמבטיה ונעל אחריו את הדלת. הוא אחז במותני המתלוננת מאחור, סובב אותה אליו, הצמיד אותה לקיר, נגע בחזה וברגליה והחל להפשיטה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער מעליה, שאלה אותו "איך אתה מעז לעשות לי דברים כאלו", אולם הלה לא שעה לתחינותיה והפשיטה מבגדיה. המערער השכיב את המתלוננת על הרצפה, בניגוד לרצונה, גהר מעליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר זמן מה, הצליחה המתלוננת לבעוט באשכיו של המערער, להיחלץ מאחיזתו ולברוח מהמקום.
המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען כי עסקינן בעלילה שתכליתה נקמה בו בעטיו של סכסוך משפחתי שנתגלע בינו לבין משפחת המתלוננת.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער והעניק בהכרעת דינו את "מלוא האמון" כמו גם המשקל לעדותה של המתלוננת. בהתייחסו באריכות לזמן הרב שחלף מעת ביצוע עבירת האינוס ועד להגשת התלונה - 12 שנים וחצי - אומצו הסברי המתלוננת באשר לכבישת גרסתה, לפיהם חששה כי גילוי דבר האונס יפגע באמה, שסבלה באותה העת מהתדרדרות במצבה הבריאותי. לכך התווסף רצונה להימנע מפגיעה במרקם המשפחתי. באשר לסכסוך המשפחתי הנטען על ידי המערער, נקבע כממצא עובדתי כי אין בו לשמש מניע לרקימת עלילת כזב כלפיו. בית המשפט המחוזי מצא בעדות חברתה של המתלוננת (להלן 'החברה') ושל אשת המערער - שסווגו כאמינות עליו - סיוע וחיזוק לדבריה של המתלוננת באשר לכבישת גרסתה. מהכרעת הדין עולה כי על מנת "להצדיק" את מצבה הנפשי בתקופה שלאחר האירוע, טוותה המתלוננת סיפור "כיסוי", לפיו איבדה את ידידה מהצפון. עובדת היותו של סיפור הכיסוי שקרי הקנתה אמינות לרצון המתלוננת להסתיר את דבר האונס מסביבתה הקרובה. כן קיבל בית המשפט המחוזי את הסבריה של המתלוננת בדבר העובדה שלא ניתקה את קשריה עם המערער לאחר האונס.
בבואו לגזור את דינו של המערער, התחשב בית המשפט המחוזי מחד בעברו הנקי ובתסקיר קצין המבחן שהוגש בעניינו ומהעבר האחר בחומרת העבירה, בתסקיר המתלוננת ובקשר המשפחתי בין המערער לבין המתלוננת. כאמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לגזור על המערער מאסר בפועל של 10 שנים, מאסר מותנה של שנתיים ופיצוי בסך 100,000 ש"ח.
טענות הצדדים
4. נימוקי הערעור מושתתים על שני אדנים: ראשית, המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו אותו הואיל ויש לזכותו מחמת התיישנות. תלונת המתלוננת במשטרה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות ביצוע העבירה המיוחסת לו, כאשר אין מחלוקת שלא בוצע כל הליך חקירתי עד למועד הגשת התלונה. משכך, חלה על המקרה דנא התיישנות לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן 'חוק סדר הדין הפלילי'), הקובע כי התיישנות על עבירה מסוג פשע תחל בחלוף 10 שנים מיום ביצועה. יצוין כי טענה זו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי לאחר הכרעת הדין ונדחתה. שנית ולגופו של עניין, גורס המערער כי לא ניתן לבסס את הרשעתו בעבירת אינוס על עדות המתלוננת ועדי התביעה בדמות "רס ג'סטה". לטענתו, הודעותיה של החברה מהוות לכל היותר חיזוק לעבירה של מעשה מגונה. הא ותו לא. אל לו לבית המשפט להתעלם ממארג הקשר המתמשך ששרר בין המתלוננת לבין המערער עד לפרוץ הסכסוך הכספי בשנת 2002 - שנתיים לפני הגשת התלונה. לשיטתו, לא היה מקום לדחות את סברתו לפיה נבעה התלונה ממניע של נקמה בגין הסכסוך הכספי. זאת ועוד. שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את הסבריה של המתלוננת לכבישת עדותה זמן כה רב. המדובר בעדות יחידה שאינה מתיישבת עם גרסאות העדים ועם חומר הראיות. אי לכך, לא היה מקום להעניק לה את "מלוא האמון" ו"משקל מלא" ולבכר גרסתה על פני עדותו המכחישה. בנוסף, נטען כי אין להעניק יחס מכריע לעדותה של החברה ולייחס לה חיזוק לטעם שסיפקה המתלוננת לכבישת עדותה. הוא הדין באשר לעדותה של אשתו ביחס למצבה הנפשי של המתלוננת למעלה משנה לאחר קרות האירוע לכאורה. אי זימון לעדות של בן הדוד, לו טענה המתלוננת שסיפרה על אירוע האונס כ-6 שנים לאחר שבוצע לכאורה, הוא תוצר של מחדל התביעה ואין לזקוף זאת לחובת המערער. לחלופין, משיג המערער על חומרת העונש. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל למשך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה; היעדר עבר פלילי והיותו אדם נורמטיבי; מצבו הבריאותי הקשה ומצבו הכלכלי השברירי. לתפישתו, לא היה מקום ליתן משקל כה כבד לאינטרס הציבורי ולהעדיפו על פני נסיבותיו האישיות. לבסוף, הוא טוען כי גובה הפיצוי הכספי והזמן שהוקצב לתשלומו אינם סבירים לנוכח מצבו הכלכלי האמור.
מנגד, באת כוח המשיבה תומכת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי על כל חלקיו ומבקשת לדחות את הערעור. לגישתה, הראיות - לרבות עדות המתלוננת - מבססות את הרשעתו של המערער כנדרש. יש חיזוקים לעדות המתלוננת בדמות הודעות החברה ואשת המערער. צוין בפנינו כי המערער לא הותיר רושם מהימן על בית המשפט המחוזי. עיון מדוקדק בסעיפים ובפסיקתו של בית משפט זה מלמד כי העבירה לא התיישנה. באשר לערעור על גזר הדין, הדגישה המדינה כי העונש אינו מצדיק כל התערבות לנוכח חומרת מעשיו של המערער.
דיון
5. פסק דינו של בית משפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. רוב רובן של טענות המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. הלכה ידועה היא כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור לא יתערב בקביעות העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 347/07 פלוני נ' מ"י (18.11.2007);; ע"פ 7595/03 פלוני נ' מ", פ"ד נט (1) 1). יודגש כי יתרונה של הערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור בנושא הערכת מהימנות עדים אינו עניין של מידה, אלא של מבנה. רוצה לומר, ההיררכיה המשפטית הטילה תפקידים שונים על שתי הערכאות. ההכרעה המשפטית הדורשת נקיטה עמדה ביחס לגרסאות סותרות מחייבת בראש ובראשונה שמיעת העדויות, לרבות העברתן בכור ההיתוך של כלי החקירה הנגדית. מלאכה זו נתונה באופן ייחודי לערכאה המבררת.
ומה אם כן תפקידה של ערכאת הערעור בהליך מעין זה? עליה לבחון את הערכאה המבררת ולא להחליפה. יש לבדוק, בין היתר, אם בית המשפט שכתב את הכרעת הדין היה מודע למחלוקת בין הצדדים, לקשיים והאם נכנס לעובי הקורה של פרטי המקרה. כאן, הסנגור תקף את ההיגיון במתן אמון במתלוננת לנוכח תיאורה העובדתי, הסבריה להתנהגותה לאחר המקרה הנטען, ובכללם ההשהיה בהגשת התלונה. גישה זו של הסנגוריה לגיטימית. ברם, כפי שיובהר, ההיגיון של הקורבן לעבירת מין אינו בהכרח ההיגיון של הקורבן לעבירות אחרות.
לגרסת המתלוננת, העבירה בוצעה באפריל 1992. התלונה הוגשה רק באוקטובר 2004 - בחלוף 12 שנים וחצי. הסברה של המתלוננת לעיכוב בהגשת התלונה הוא חששה מפני פגיעה באמה - שאינה בקו הבריאות - אם הדברים ייוודעו. הסנגור דוחה הסבר זה בטענה שרק בשנים 2000-2003 חלה התדרדרות במצבה הבריאותי של אם המתלוננת. לפיכך, אין הסבר לשיהוי בהגשת בתלונה בין השנים 1992-2000. יש בכך, לגישתו, לחזק את הסברו להגשת התלונה והוא שמדובר בתלונת שווא המהווה תולדה של סכסוך כספי בין המערער לבין משפחת המתלוננת, כפועל יוצא מהשתלטות המערער על חלק מהקרקע השייכת לאמו.
הסבר הסנגור באשר למועד המאוחר להגשת התלונה ניצב בפני משוכה גבוהה בדמות עדותה של חברתה של המתלוננת. מהראיות עולה כי המתלוננת סיפרה לחברתה על האירוע כשנה לאחר התרחשותו הנטענת. לא ייתכן שהמתלוננת בדתה מלבה סיפור באותו שלב - 1993 - כדי להכין תשתית לויכוח כספי בין המשפחות, שהתגלע רק כעשור לאחר מכן. תיאור התקיפה המינית במועד כה סמוך לאירוע - אינו מתיישב עם הסבר המערער. נגד טענה זו, מדגיש הסנגור כי המתלוננת לא תיארה לחברתה מעשה אונס. נכון הדבר, אך כאמור היא תיארה תקיפה מינית מבלי לפרט את אופייה. מצב דברים זה פועל נגד המערער, המכחיש מצדו קיומו של כל מגע מיני בינו לבין המתלוננת, קל וחומר מגע מיני בכוח.
באשר להשהיה בהגשת התלונה, הניסיון המשפטי מלמד כי קורבן לעבירת מין לא פעם דוחה את מועד הגשת התלונה. אחד הטעמים לכך הוא המנגנון הפסיכולוגי הייחודי שפוקד קורבנות לעבירות מין לא מעטים. לכן, המונח המופיע בחוק - "נפגע עבירה" - מתאים יותר מאשר 'קורבן'. הנפגע בעבירות מין יודע שאחר פגע בו, אך לא תמיד מבין שהוא קורבן. לעיתים, הוא חש אשמה לא מוצדקת, הדחקה והכחשה. לכך ראוי להעיר נקודה נוספת: ישנם קווים כלליים המאפיינים את תגובותיהם של נפגעי עבירות מין, אך אין בכך לשלול את התגובה הסובייקטיבית של הקורבן הפרטני. במקרנו, החומר תומך במסקנה שהמתלוננת קרובה מאוד לאמה ואף חשה צורך ורצון להגן עליה. דוגמא לכך היא תגובתה של המתלוננת עת התרשמה שהמערער מנסה להפיל על אמה חובות כספיים שלו:
"...אני מקבלת שיחת טלפון שאמא שלי חייבת חוב כלשהו. תודה לאל ההורים שלי לא חייבים שקל לאף אחד. אני בשיא, השיא של השיאים, אשיג כל שקל לאמא שלי להתרמה, להשתלה, לכל דבר, עזבתי את הלימודים שלי באמצע, עזבתי את העסק המשפחתי כבר לא עניין אותי כלום. כל מה שעניין אותי זה להציל פשוט את אמא שלי... " (עמ' 15 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי)
משהתברר למתלוננת כי מדובר בחוב של המערער ושל דוד נוסף, תיארה תגובתה כדלקמן: